באוקטובר האחרון טיפסה מאשה קניבסקי, אחות מבית-שמש, אל הפסגה של האמה דבלאם, הר ברכס ההימלאיה בנפאל שמתנשא לגובה של 6,812 מטרים. לפי ה-Himalayan Database, קניבסקי, בת 56, אמא לשתיים שמתגוררת בצור הדסה ועובדת בשירותי בריאות כללית בבית-שמש, היא הישראלית הראשונה וגם המטפסת המבוגרת ביותר מישראל שהגיעה לפסגה הזו.
מה צריך יותר, אומץ או נחישות?
"צריך את שניהם, וצריך גם ללמוד שיטות טיפוס. אם לאוורסט למשל, מטפסים ברגל, אמה דבלאם הוא הר טכני לגמרי והטיפוס עליו מסוכן ומחייב דיוק. כאן צריך לדעת לעבוד נכון עם חבל, להשתמש במכשירים, להתמודד עם שיפועים שמגיעים גם ל-80-90 מעלות. זה עולם אחר ודורש אימונים, ידע וכוח נפשי”.
כדי לסגל את כל אלה, היא מתאמנת בכל יום, והתאמנה גם במהלך המלחמה, בין אם זה בחדר כושר, בריצות באוויר הפתוח, ברכיבת שטח או בטיפוס על צוקים בצפון ובדרום הארץ, ומעידה על עצמה שהיא נהנית מכל רגע. כן, גם מהרגעים שבהם הגוף שורף מרוב מאמץ וכאב.
"אני עוסקת בספורט מילדות. בברית-המועצות השתתפתי בנבחרת אולימפית בהתעמלות קרקע ומכשירים, ככה למדתי איך ליהנות בזמן שאני סובלת", היא צוחקת. בגלל פציעה בגיל 13 פרשה מספורט מקצועי, אבל האהבה לתחום לא פסקה. כאשר הבנות שלה גדלו והיא כבר לא הייתה צריכה להשקיע בהסעות לחוגים, התחילה לטפס על הרים.
"מנהל המרפאה שאני עובדת בה עוסק גם בטיפוס, ולפני כמה שנים הוא הזמין אותי לעשות טרקים בחו"ל", היא מספרת איך נולד העיסוק הלא-שגרתי. "מהר מאוד זה הפך למסעות טיפוס. התחלתי בליווי של מדריכים בטיפוס הרים שלא דורש מיומנות טכנית, ואחרי שהחלטתי לעבור לטיפוס על הרים יותר מאתגרים לקחתי קורסים בטיפוסי הרים וסלע, התחלתי להתאמן על קירות טיפוס ובאתרי טיפוס בתמנע ובעין פרת וגם בצפון הארץ טיפסתי על סלעים. לאט-לאט התפתחתי, למדתי שיטות טיפוס ועבודת חבל, והבנתי שהגיע הזמן לטפס על הר שהוא מורכב מבחינה טכנית. היום אני חלק מקבוצת מטפסים בקופת חולים כללית, ואנחנו מטפסים ביחד".
היא מטפסת הרים כבר שמונה שנים ואת הדרך לפסגת האמה דבלאם עשתה עצמאית בליווי מדריך צמוד. "זה מסע שעושים בשלבים, ושמצריך התאקלמות לאורך 20 יום לפחות, כדי להתרגל להפרשי הגובה. מתחילים בקטמנדו, משם טסים לאזור ההר, עולים לגובה של 2,800 מטרים. מתרגלים, עולים עוד לגובה של 3,400 מטרים ומשם עוברים למחנה הטיפוס, וכאשר מזג האוויר מאפשר, חוברים למדריך ומתחילים לטפס".
מה הדבר הכי מאתגר?
"הקור, התנאים, הפחד".
והכאבים בגוף?
"אין כאבים. את מגיעה מוכנה. כל כאבי השרירים מופיעים כשאת מתאמנת ומתכוננת, אבל להר את מגיעה בלי כאבים ורק צריכה להתחיל לטפס".
ואיך את מתגברת על הפחד?
"לא חושבת עליו ופשוט עוסקת בטיפוס בלי לחשוב על הגובה ועל התהום שנמצאת מתחתיי בשני הצדדים של ההר", היא אומרת ברוגע, כאילו אנחנו מדברות על איך הולכים מצד אחד של הסלון לצד השני.
כמה פעמים אמרו לך שאת משוגעת?
"כל הזמן, לזה אני רגילה. בשבילי משוגעת זו לא קללה, זו מחמאה".
ומה את חושבת על עצמך?
"שאני בעצם עושה את מה שאני הכי אוהבת. הבנות שלי גדלו, אני כבר לא צריכה להסיע לחוגים, ואני משקיעה את הזמן שלי במה שגורם לי סיפוק ושמתאים לאישיות שלי".
אבל לא רק אהבה מצויה כאן, אלא גם התגברות על קושי שנכפה עליה אז, בעקבות הפציעה בילדות, ובעקבותיה זיהום במח העצם, שהותיר אותה עם רגל ימין שהתקצרה בשני ס"מ. "הרי אם לא הרגל, הייתי בהחלט ממשיכה בדרך שלי ומשתתפת באולימפיאדות", היא אומרת ואין כאב בקולה, רק התרגשות וידיעה שלא ויתרה. "אבל הקריירה הספורטיבית שלי כן נקטעה, ואיפה שהוא נשאר בי הרצון שלא לוותר לעצמי ולהמשיך לממש את עצמי אפילו שיש לי בעיה ברגל, והיא יותר קצרה. נכון שזה רק שני ס"מ, אבל כשעוסקים בריצה או רכיבה באופניים יש לזה משמעות. לעומת זאת בטיפוס זה פחות משפיע וככה מצאתי את הספורט שמתאים לי".
מה את אומרת לעצמך כשאת מגיעה לפסגה?
"זה עונג בלתי יתואר. אני מודה ליקום, להר, לעצמי שאני מסוגלת לעשות את זה, לתנאי מזג האוויר, כי זה לא תמיד מובן מאליו שהכל יסתדר ושאפשר לטפס".
עכשיו, היעד הבא כבר מסומן: הר אלפמאיו בפרו, אחד ההרים הטכניים והמאתגרים ביותר, שמצריך טיפוס בעזרת גרזני קרח ובוחן לעומק את יכולות הטיפוס שהמטפסת או המטפס סיגלו לעצמם. אה, ואל תשאלו אותה על ההבדלים בין גברים לנשים, זה ממש לא נושא שמדבר אליה. נשים יכולות לעשות הכל. נקודה. הנה, היא ההוכחה.
“כל עוד הגוף מאפשר והראש רוצה, אני מטפסת”, היא אומרת בחיוך. "כשחזרתי לספורט המקצועי, בגיל 48, זה הרגיש טבעי ואני עדיין לא חושבת שהגעתי לשיא. כל דבר שאני עושה אני רוצה לעשות בשלמות ובהצטיינות, גם בטיפוס, גם בחיים וגם בעבודה. ואגב, העבודה שלי במרפאה מאוד דומה לטיפוס, בשני המקרים צריך ריכוז, דיוק, אחריות ואין מקום לטעויות. זה מתאים לי כמו כפפה ליד. באחד הטיפוסים, אני זוכרת את עצמי נמצאת שלושה ימים בבקתה קפואה עם מעט אוכל - והדאגה העיקרית שלי הייתה שלא אחסיר ימי עבודה", היא שוב צוחקת.
