החלק הראשון בריאיון עם אלי פלדשטיין, לשעבר יועץ תקשורת של ראש הממשלה וכיום חשוד בהדלפת מסמכי ה"בילד" ופרשת קטאר-גייט, נפתח בין השאר בגילוי נאות של המראיין, עמרי אסנהיים. האחרון מספר על היכרות שהחלה לפני 13 שנה והמשיכה בידידות והסתייעות מפעם לפעם. אחר כך הוא מציין פרט דרמטי: שמו מוזכר בכתב האישום נגד פלדשטיין, כמי ש"תיווך כמקור בינו לבין עורך ynet אחרי הפרסום ב'בילד', על מנת שיפרסם את מסמך סינוואר, בתנאי שיעבור צנזורה".
אסנהיים הבטיח לעסוק בכך "בהמשך", שלא הגיע בחלק הראשון של הריאיון (מתוך שלושה). זאת פריבילגיה שספק אם יש לו וגם לא לפלטפורמה של השידור הציבורי, שכן מדובר באירוע די חריג: למה שעיתונאי בכלל ועתיר הישגים בפרט יתווך "כמקור" עבור דובר של נתניהו, ועוד כשעל הפרק מסמך רגיש מאוד? לדובר של נתניהו יש בעיה להגיע לעורך ynet? זאת לא ליטרלי הגדרת התפקיד? למה מפעל הנקניקיות הזה, שהוא לא סטרילי בהגדרה, מצריך גם את המעורבות של אסנהיים, שעכשיו בתפקיד המראיין? התימהון הבריא שהפגין כלפי גרסת פלדשטיין בעניין התשלום שאיש העסקים קיבל מגיל בירגר (שלשיטתו לא חשד בדבר), מרחף כצל מעל הריאיון, שהוא ללא ספק בעל חשיבות ציבורית וגם היה טלוויזיה טובה.
כיוון שהפרק עסק ברקע של פלדשטיין, היכרותו עם נתניהו ועבודתו עבורו מראשית המלחמה ועד למעצרו, הפרשות המרכזיות עדיין ממתינות לבירור, ורק אז אפשר יהיה לבחון את חום הגריל של "יהיה טוב" מול השאלות הנ"ל. בינתיים כן ניתן להתרשם מהאופן שבו פלדשטיין מנסה לשווק את עצמו, כאילו היה איזה אי של אמת בלשכה. שוב ושוב הוא צועק כיצד סירב לשקר בעבודתו, בניגוד לאחרים. זה לא נשמע משכנע במיוחד לאור חשיפות שונות בימים האחרונים, ובראשן של אבישי גרינצייג ב-i24, על האופן שבו פלדשטיין, ישראל איינהורן ויונתן אוריך תעתעו לכאורה בתקשורת, על מנת להעביר מסרים פרו-קטריים. באחת מההתכתבויות שנחשפו, ניתן לזה שם יפה: "בוראים מציאות". אולי מבחינת פלדשטיין זה לא דומה לשקרים.
אולם מה שבאמת מעורר השתאות באתיקה המפוקפקת של פלדשטיין טמון במקום אחר: אסנהיים שואל אותו, האם לדעתו נתניהו היה צריך להתפטר בעקבות הטבח. "כן", פלדשטיין משיב נחרצות, אבל מסביר שזה לא תפקידו להגיד זאת לבוס. הוא צודק, אבל בחירתו לשכב על הגדר ובסופו של דבר אף לחצות את הגבול, מלמדת לא רק על נתניהו.
