סימני פיצוץ הרימון ניכרים עדיין על קיר האבן המפריד בין הגינה של טובה ומוחמד אבו אל-היג'א לבין זו של משפחת נברו, בפאתי קיבוץ מפלסים. כאן, על חלקת הדשא המטופחת, בבוקר 7 באוקטובר, התחיל והסתיים הקרב של סרן נועם משייטת 13 וסגן שגיא מסיירת הנח"ל.
רק שני מטרים הפרידו בינם לבין מקום נפילת הרימון שאת רסיסיו ספגו. "בהתחלה לא הרגשתי כאב, רק עקצוץ ביד שמאל", מתאר שגיא (שמות הלוחמים המרואיינים בכתבה בדויים). "אני מסתכל ורואה שיורד לי דם. ואז זה נופל עליי במכה: אני מבין שזה באמת קורה, שאני יכול למות".
3 צפייה בגלריה
ארבעת הקצינים עם הרבש"ץ קפלן. " 7 באוקטובר שלנו התחיל בסוף כיתה י"ב" | צילום: גדי קבלו
יחד איתם, בחצר הבית, היו גם סגן רון, קצין ביהל"ם, וסרן דרור, בוגר קורס חובלים. ארבעתם בני הקיבוץ, חברי ילדות מאותו שנתון. "כשאני מספר על 7 באוקטובר שלי", אומר רון, "זה מתחיל בתמונה שלנו מסוף י"ב. אנחנו שמונה חבר'ה ממפלסים, שדרות וכפר עזה. למדנו באותה שכבה בתיכון שער הנגב וגדלנו יחד. בסוף י"ב טסנו כולנו לטיול בצרפת. ב-7 באוקטובר נלחמתי כתף אל כתף עם החברים הכי טובים שלי".
גם את שמחת תורה הם תיכננו לבלות יחד. "ביום חמישי יצאנו כל החבר'ה לתל-אביב, סיבוב מסיבות וברים", משחזר רון. "ישנו שם אצל חבר וחזרנו לפה בערב החג. תיכננו לקום בשבת ולצאת לטיול אופניים". במקום זה, התעוררו לאזעקות ויצאו מבתיהם כדי לבלום את עשרות המחבלים שפשטו על מפלסים. "אלה אנשים שאתה מכיר מגיל אפס וסומך עליהם בעיניים עצומות", אומר נועם על חבריו. "אתה יודע שהם יעשו בשבילך הכל".
והם אכן עשו. שני הפצועים החלימו וחזרו ליחידותיהם. כמה חודשים אחר כך, במהלך התמרון בעזה, ייפצע סגן שגיא פעם נוספת, אך ישוב ללחימה וייאלץ לחזות בנפילת הקשר שלו, סמ"ר צור אברהם ז"ל, שנהרג לצידו מפיצוץ מטען בשכונת שאבורה ברפיח.
למרות קרבתו לגדר המערכת, רק 1,300 מטר, קיבוץ מפלסים ניצל מגורל דומה לזה של בארי, כפר עזה וניר עוז. לאורך כל יום הטבח לא נרצחו בו אזרחים ולא נפלו בו חיילים. כיתת הכוננות, מתוגברת בשבעה לוחמים בני הקיבוץ שהיו באותה שבת בחופשה, גברה על כ-40 מחבלים שחדרו או ניסו לחדור אליו מחמש נקודות שונות. וזה היה רק קצה הקרחון. "כטמ"מ של חיל האוויר זיהה באזור חץ שחור בין 150 ל-200 מחבלים על עשרות טנדרים", מספר הרבש"ץ משה קפלן. "בערך עשר דקות הליכה לכאן. אם היו מצליחים לממש את כוונתם, מפלסים היה נכבש".
אבל מחוץ למפלסים התרחש מרחץ דמים: יותר מ-50 אזרחים, רובם נמלטי הנובה, נרצחו בקטע הכביש שבין אנדרטת חץ שחור לצומת הקשתות, ו-13 לוחמים נפלו. כשמשקיפים מעבר לגדר הקיבוץ אפשר להבחין במקבץ פינות ההנצחה לזכר עדן גז, סתיו גטה ולירז אסולין, שהוקמו לצד כביש 232.
מגיני מפלסים לא הבינו בזמן אמת את גודל הזוועה שמתרחשת לא הרחק מהם. גם אם היו יודעים ‑ ספק אם יכלו לעשות הרבה. הם היו עסוקים בהגנה על הבית. "בשלב מסוים אני מזהה טנדר מלא מחבלים ושני אופנועים נוסעים על 232 לכיוון כפר עזה, ורואה שני רכבים שרופים", משחזר רון. "הם היו לפחות 200 מטר מאיתנו. היינו מוגבלים בתחמושת ולא ממש אפקטיביים מבחינת ירי. התקשרתי לחבר שלי, אביב, הבן של ראש המועצה אופיר ליבשטיין ז"ל, ואמרתי לו: 'אני רואה בערך 15 מחבלים נוסעים לכפר עזה, תקפיץ את מי שצריך'. הוא אומר לי: 'אין למי לקרוא'".
הבנתם שהם רוצחים וחוטפים ישראלים שנסעו בכביש?
דרור: "אתה מבין שהם לא באו לשחק, אבל לא ראינו בעיניים שלנו אזרחים נרצחים".
יכול להיות שאותם עשרות אזרחים ונמלטי נובה שנקלעו לעיקול מפלסים גרמו למחבלים לשנות את תוכניותיהם ותרמו בכך להצלת הקיבוץ?
קפלן: "חד-משמעית. בחומר של מצלמות האבטחה רואים הצטברות של מחבלים ליד השער הראשי, שעדיין היה פתוח. והם בכלל לא מנסים להיכנס. הם קיבלו כזאת כמות של 'מתנות', שלא הייתה להם סיבה. אבל בשלב מסוים תנועת הרכבים האזרחיים נפסקה והמחבלים בטח אמרו לעצמם: 'יאללה, בואו ניכנס עכשיו למפלסים'".
יוצא לקרב על קורקינט
אנחנו נפגשים בבית משפחתו של שגיא, צמוד לגדר הקיבוץ; ארבעת הקצינים וקפלן. הוא בן 58, נולד בארגנטינה ועלה לארץ בגיל 10. בשנת 2002 עבר למפלסים, וזה כ-13 שנה הוא רכז הביטחון השוטף. "לכולם היה ברור שכיתת הכוננות נמצאת פה בשביל רבע השעה הראשונה, עד שיגיע הצבא", הוא אומר. "זאת הייתה התפיסה, במיוחד אחרי הקמת המכשול בגבול".
במפלסים קיימת מסורת נאה: בכל שמחת תורה עושים ההורים והילדים קמפינג. "הפעם זה היה במטע הזיתים, מחוץ לגדר", ממשיך קפלן. "בין 15 ל-20 אוהלים. ב-6:29 מתחיל צבע אדום, והדבר היחיד שמפריע לי הוא איך זה שצה"ל חיסל מישהו ולא הודיעו לי שהולך להיות ירי תגובה. אני נכנס לממ"ד עם אשתי, וכמה דקות אחרי זה מקבל טלפון מראש המועצה ליבשטיין. ערב קודם לכן הוא תיכנן לבקר בקמפינג ובסוף לא יכול היה להגיע. הוא התקשר לוודא שאני מכניס את כולם פנימה. כמה דקות אחר כך הוא נהרג בקרב עם מחבלים".
לאחר שקיפל את המאהל והכניס את כולם מהשער האחורי, נסע קפלן לכיוון השער הראשי: "השער כבר היה סגור ואני רואה בצד השני כמה רכבים. הנחתי שבגלל המטח נפגע כבל חשמל והשער לא נפתח. אמרתי, אני אפתח אותו ידנית כדי לאפשר לרכבים להיכנס. ואז אני רואה שם דמות לבושה שחור. חשבתי שזה שוטר שמנסה לעשות סדר. פתאום אני מתחיל לשמוע ירי. המחשבה הראשונה היא שמישהו פלט כדור. אבל כשנעצרתי מתחת לעץ והתחילו ליפול עליי ענפים ואני הבנתי שיורים עליי. ואני עם כפכפי בד, בלי ציוד ונשק".
רק בדיעבד נודע לו על הזוועה שהתרחשה שם. חמישה אזרחים שנקלעו לאזור הסתתרו במיגונית שמחוץ לקיבוץ. ארבעה מהם נרצחו באכזריות: אדיר טמם ואשתו שירז, חברתם סלין רחל בן דוד נגר ורוכב האופניים שלומי דוידוביץ'. הדמות בשחור הייתה אחד המחבלים.
קפלן הקפיץ את כיתת הכוננות ודהר לביתו כדי להצטייד: "אני נפרד מאשתי, חוזר לרכב ומגיע לפינה של בית משפחת אבו אל-היג'א. 50 מטר ממני, בפישפש שבגדר, אני רואה ארבעה מחבלים. הם כבר הספיקו לפוצץ את המנעול ולפתוח את השער. אני פורק מהרכב ומתחיל לנהל מולם אש. הם עם קלאצ'ים, מקלע פי-קיי, מצוידים היטב. תוך כדי ירי אני מזהה רימון עף באוויר. דילגתי לאחור ותפסתי מחסה. אחרי שהוא התפוצץ, המחבלים כבר לא היו שם. ואז", הוא פונה לארבעת הקצינים, "החבר'ה האלה הגיעו".
הם בני 24, התגייסו ב-2020. נועם, לוחם שייטת 13, גדל בקיבוץ אור הנר, סמוך לשדרות, וכנער עבר עם משפחתו למפלסים. המלחמה תפסה אותו שבועיים לפני סיום קורס קציני חי"ר. דרור עבר למפלסים בכיתה ה'. בוגר קורס חובלים, קצין בשייטת ספינות הטילים, שירת כקצין בספינה אח"י תרשיש וב-8 באוקטובר 2023 היה אמור לעבור לאח"י רומח. שגיא היה בן ארבע כשפונה בהתנתקות עם משפחתו מהיישוב דוגית ומאז הם כאן, במפלסים. ב-7 באוקטובר הוא היה מפקד צוות לוחמים במסלול סיירת נח"ל. רון גדל במפלסים מגיל חמש. הוא סיים מסלול ביהל"ם, וכשפרצה המלחמה היה מפקד מחלקת הכשרות בגדוד הנדסה 605.
"אני ישן בממ"ד", משחזר רון את אירועי אותו בוקר. "ברגע שהתחיל צבע אדום באתי לסגור את חלון הפלדה, ואז נפל קסאם על הבית של השכנים מאחורה. אנחנו מעבירים את השכנים אלינו לממ"ד, ובגלל שנהיה צפוף אני עובר לממ"ד של שגיא, בבית השכן. בהפוגה שבין המטחים אנחנו מכינים אספרסו ויוצאים לגינה, איפה שאנחנו יושבים עכשיו. פתאום שומעים ירי של נשק קל מרחוק (מדובר כנראה בהיתקלות הראשונה של קפלן, ליד השער הראשי, י"ק). אני רץ הביתה לקחת את הנשק שלי ויוצא החוצה לראות מה קורה".
קפלן, שנסע לביתו כדי להצטייד, הבחין ברון: "אני רואה אותו מסתובב יחף, עם מכנסי ברמודה ונשק. אמרתי לו: 'הצבא בדרך, תעלה על מדים, שלא יירו בך בטעות'".
רון: "רצתי הביתה להתלבש, ובדרך צעקתי לשגיא שיעלה על מדים".
3 צפייה בגלריה
נועם ושגיא מטופלים בחמ"ל. "התכוננו למות. החזקנו סכיני מטבח" | צילום: מתוך האלבום המשפחתי
בינתיים, בבית הוריו, קיבל נועם טלפון מחבר שגר בשדרות: "הוא אומר: 'יש לי מחבלים מתחת לבית'. חשבתי שהוא צוחק עליי. רק כששלח לי סרטון הבנתי שזה אמיתי. אני מתקשר לדרור ואומר לו: 'אני נוסע לשדרות, יש שם מחבלים. אתה בא איתי?' דרור ענה לי: 'אחי, אם יש שם מחבלים, יכול להיות שיש מחבלים גם אצלנו'. בדיוק אז אנחנו שומעים צרורות ירי. אני מתקשר לקפלן לברר מה קורה והוא אומר לי בצעקות: 'ארבעה מחבלים, פינה צפון-מערבית מול הבית של אבו אל-היג'א, תגיעו עכשיו'".
נועם עדכן את חבריו בקבוצת הווטסאפ והם קבעו להיפגש בבית של דרור. אחותו של דרור, לוחמת חילוץ והצלה בפיקוד העורף, הייתה גם היא בבית. "לקחתי את הנשק שלה ושתי מחסניות, נתתי לה את האקדח שלי ויצאתי החוצה", הוא מספר. מאוחר יותר היא הגיעה לחמ"ל כדי לסייע בניהול הלחימה.
נועם הגיע על קורקינט חשמלי. "עמדנו מחוץ לבית של דרור וחייכנו אחד לשני", הוא מספר. "אני עליתי במהירות על מדי ב', בלי חגורה, בלי גומיות בנעליים, עם כותפות פתוחות. רון בא, מסדר אותי ואומר: 'לא ככה יוצאים לקרב'".
רון: "דאגתי לדגם אותו כדי שלא יחשבו שהוא מחבל".
דרור: "לי, כחובל, יש הכי פחות ניסיון כלוחם חי"ר, אז מצוותים אותי לנועם והוא מלמד אותי תוך כדי תנועה איך מדלגים בין בתים ומכוניות. הייתי בטוח שתכף יהיו פה מסוק, מטוס קרב, 20 טנקים ופלוגת חי"רניקים".
הם החלו להתקדם לכיוון בית משפחת אבו אל-היג'א. "אנחנו פוגשים שם את קפלן עם עוד חבר בכיתת הכוננות", משחזר רון, "והוא אומר לנו: 'יש מחבלים אצל משפחת נברו'. הבית הצמוד. אנחנו נכנסים לחצר של אבו אל-היג'א כדי לתפוס זווית לבית של נברו. אני יורד לכריעה כדי להתקשר לנברו ואז שומע פיצוץ ואת שגיא ונועם צועקים: 'נפגענו'".
שני הפצועים רצו בכוחות עצמם לבית משפחת ארגמן, בקו השני של הבתים. "אנחנו רצים אחרי כתמי הדם ורואים אותם יושבים בחצר", מספר רון. "שגיא אומר לי: 'נועם צריך ח"ע. הוא מאבד דם'. אני רץ לקפלן, לוקח מהווסט שלו חוסם עורקים ומניח לנועם. הפציעה של שגיא הייתה גבוהה, צמוד לכתף, ולא היה מקום לחוסם עורקים, אז משפחת ארגמן הביאה לנו חולצה וחגורה לכרוך סביב הפצע".
וכל זה, תוך כדי חילופי אש. "הטיח על קיר הבית מתחיל להתפורר מפגיעות הקליעים", מספר הרבש"ץ. "אני מעלה את שני הפצועים לרכב שלי ולוקח אותם לחמ"ל, שהוא מרחב מוגן. ואז אני נזכר שהפרמדיק אורן בניטה גר כמה מטרים משם. אני רואה שהם מסוגלים ללכת ואומר להם: 'תיכנסו לבניטה שיטפל בכם'".
נועם: "הגענו אליו בסביבות רבע לשמונה בבוקר והיינו אצלו כמעט חמש שעות, עד שצה"ל הצליח לפתוח את ציר 232 ואפשר היה לפנות אותנו".
שגיא: "זאת הייתה הפעם הראשונה שפתחתי את הטלפון. היחידה שלי, סיירת נח"ל, תפסה קו בכרם שלום וסופה, וחצי משרשרת הפיקוד נהרגה. אני רואה בקבוצת המפקדים שהם בקרבות קשים וזקוקים לסיוע, וגם מתחיל להבין מה קורה בקיבוצים האחרים. זו תחושה מאוד קשה, שאתה רוצה לעזור ולא יכול לעשות כלום".
נועם: "התכוננתי לזה שאני עומד למות. ידענו שבכל רגע המחבלים יכולים להיכנס. בגלל שלקחו לנו את הנשקים, החזקנו סכיני מטבח".
"פתאום יצא מחבל מבוהל"
כשקפלן פינה את הפצועים לחמ"ל, רון ודרור חזרו לבית משפחת אבו אל-היג'א. מבחינתם, בבית הצמוד היו עדיין מחבלים. "אנחנו מעבירים את טובה ומוחמד לבית משפחת ארגמן, שמרוחק יותר מהגדר, ועולים לקומה השנייה כדי לראות דרך החלון מה קורה בבית של נברו", מתאר רון. "מחפשים את המחבלים ולא רואים כלום. יורדים למטה, מתחילים ללכת לכיוון נברו, ורואים על המדרכה שני מחבלים מתים, אחד מהם עם קלאץ' והשני עם פי-קיי. אני דופק על הדלת וצועק: 'נברו! נברו!' האבא פותח ואומר שהם בסדר, הוא ואשתו.
"בינתיים קפלן מצטרף אלינו ואנחנו שומעים צרורות ירי וקולות נפץ מכיוון הש"ג. מתחילים לנוע מזרחה, ובאזור הבית של משפחת שאובי אני מזהה תנועת אנשים על כביש 232. שאובי פותח לנו ואני עולה לגג. במרחק 100 מטר, על הכביש, אני רואה עשרה אנשים לבושים שחור עם וסטים. אמרתי, 'יופי, משטרה. נקרא להם'. צועק להם 'צה"ל, צה"ל', ומנופף בידיים. ואז קולט שיש להם קלצ'ניקובים. הם מכוונים ופותחים עליי בכיתת יורים. אני דופק פזצט"א, זוחל לאחור ומשיב אש. קפלן ודרור, שנשארו למטה, יורים גם הם. חלק מהמחבלים נופלים והשאר מתפזרים".
"המחסנית שלי נגמרה תוך שנייה", אומר דרור.
בתום ההיתקלות הם נזכרו שהשאירו את הפישפש פתוח. "דרור ואני חוזרים לשם רגלית ומטפסים על מבנה הגנרטור שצמוד אליו", משחזר רון. זה השלב שבו הבחינו בשני הטנדרים ובאופנוע וראו את הרכבים השרופים. "הרגשתי כמו בנגבה במלחמת העצמאות, כשהמצרים בכניסה לקיבוץ", מספר רון. "רק בצהריים, כשאביב ליבשטיין התקשר אליי שוב, הבנתי שהמצב בכפר עזה הרבה יותר גרוע".
כעבור כמה דקות שמעו שוב ירי מכיוון השער הראשי. "אנחנו רואים את אחד מחברי כיתת הכוננות, מבקשים ממנו לאבטח את הפישפש ורצים בחזרה לכיוון השער. אנחנו מגיעים שוב לאזור הבית של שאובי, ורואים 10-15 מחבלים רצים לכיוון גדר הקיבוץ ומטפסים עליה. התחלנו לדלג לכיוונם תוך כדי ירי. חלקם נפלו וחלק ברחו".
בדיוק אז קיבל רון טלפון מאחיו: "הוא אומר לי, 'יש מחבלים בבית משפחת חודרה'. בגלל שאני מכיר את הקיבוץ כמעט מגיל אפס, אני יודע איך אפשר להגיע לבית שלהם בצורה נסתרת. אלה מקומות שהיינו משחקים בהם מחבואים ושוטרים וגנבים. בדרך אני מזהה שני מחבלים. יורה עליהם. אחד נפגע, השני רץ לכיוון הבית. אני לא מחכה לדרור, נכנס לבד ומתחיל לשטוף את הבית. מטבח נקי, סלון נקי, החדר של ההורים נקי, אבל הכל הפוך ושבור. עוד שני חדרים נקיים. נשאר רק הממ"ד. אני מתחיל לצעוק את השמות של בני המשפחה וחושש מהגרוע מכל. ואז אני שומע מתוך הממ"ד: 'יש פה מחבל, אבל הכל בסדר'. הדלת נפתחת ויוצא מחבל מבוהל, עם הידיים למעלה".
דרור: "אני נכנס לבית ורואה את רון תופס את המחבל. אנחנו משכיבים אותו על הרצפה, ורון מביא חגורה וקושר לו את הידיים".
רון: "העברנו אותו לאיש שב"כ שמתגורר בקיבוץ. התברר שהשניים שיריתי בהם קודם הם בוזזים שנכנסו לבית כדי לגנוב והיו בדרך החוצה. הבחור שתפסנו ‑ נער בן 16 ‑ חזר לבית משפחת חודרה, נכנס לממ"ד רועד מפחד וביקש סיגריה".
חצי שעה אחר כך החלו להגיע לקיבוץ כוחות צה"ל, יס"מ ושב"כ. אחד ממפקדי היחידה המבצעית של השירות, יוסי טהר ז"ל, קצין לשעבר בשייטת 13, נפל בקרב גבורה בכניסה למפלסים.
לוחמי היס"מ פינו את נועם ושגיא לשער כשדרור ורון מלווים אותם, ומשם פונו באמבולנס. "רק כשהגענו לשער, בסביבות 13:00, הבנו מה קרה מחוץ למפלסים", אומר רון.
דרור: "ראינו בצומת מפלסים משהו כמו 30 גופות, גם של ישראלים וגם של מחבלים. ממש היית צריך להיזהר לא לדרוך".
לאחר שחבריהם פונו, הם הצטרפו לכיתת הכוננות לסריקות בקיבוץ. "ליד הרפת פגשנו פועל תאילנדי", מספר רון. "הוא אומר לנו: 'ראיתי מחבלים והתחבאתי בקקי של הפרות'. כשהגענו אליו הוא כבר חזר לעבוד". באותו בוקר הצליחה כיתת הכוננות לסכל ניסיון חטיפה של 12 פועלים תאילנדים.
נועם היה מאושפז קצת יותר משבוע, ועוד כארבעה חודשים בשיקום יום. "ואז חזרתי לשייטת", הוא מספר. "כמפקד צוות במסלול הבאתי את הלוחמים למפלסים, עשיתי להם סיור עם רון וסיפרתי להם את סיפור הקרב".
שגיא: "הפציעה שלי הייתה הרבה יותר קלה. הייתי מאושפז יומיים, עוד חודש בשיקום יום, וחזרתי לפקד על הצוות שלי. הצטרפתי אליהם לפני הכניסה לג'באליה, ואחרי חודש של לחימה נפצענו ממטען, אני ועוד לוחם. ואז עוד חודש בשיקום, ושוב אותה תחושה מבאסת, שהצוות שלי נלחם ואני לא נמצא איתם".
לא אמרת לעצמך: "די, עשיתי מספיק, נפצעתי פעמיים"?
"ההורים שלי לא הסכימו שאחזור, אבל הרגשתי מחויבות ‑ לחיילים שלי, ליחידה, למדינה. המשכתי עם הצוות עד השחרור שלהם ואז הפכתי להיות סגן מפקד הפלגה".
לאחר מכן יצא לקורס מפקדי פלוגות לקראת שיבוצו כמ"פ במילואים. הוא השתחרר לפני כארבעה חודשים ומתכונן לטיול שאחרי צבא.
רון חזר למחלקה שלו בבית הספר להנדסה צבאית כבר ב-8 באוקטובר, ואחרי כחודש וחצי שב ליהל"ם. הוא נלחם בעזה ובלבנון כמפקד צוות וכסגן מפקד פלגה. "בלבנון נהרג חבר קרוב שלי מהמסלול, סרן איתי אריאל גיאת ז"ל. יצאנו יחד לקצונה והיינו מ"מים מקבילים בבהל"צ (בית הספר להנדסה צבאית). אחר כך, ברפיח, כסגן מפקד פלגה, נהרג מפקד צוות שלי, סרן נועם רביד ז"ל". גם רון יצא לקורס מ"פים ומשתחרר בימים אלה.
למחרת הקרב במפלסים נסע סרן דרור לבסיס חיפה, וגילה שהספינה שבה הוצב נמצאת בים: "היו ברציף שלוש ספינות סער 4.5. עליתי על אחת מהן, אח"י קשת, ונשארתי עליה עד סוף המלחמה. סייענו לכוחות הקרקעיים בתמרון, תקפנו מטרות חמאס וחיזבאללה, יירטנו כטב"מים איראניים והשתתפנו במבצעים מיוחדים".
חבר'ה עם רבאק בעיניים
קולות הירי והדי הפיצוצים שנשמעו בעוטף בזמן המלחמה נדמו. קפלן הרבש"ץ חושש שהשקט זמני. אחרי הכל, חמאס עדיין לא הוכרע. "אין לי שום ציפייה מחמאס", הוא מבהיר. "יש לי ציפייה מהנהגת המדינה שתעשה מה שצריך כדי שנחיה כאן בביטחון. בשבועות הראשונים למלחמה חשבנו שתכף אנחנו קונים שטחים ליד הים בעזה. לאט-לאט אתה מבין שאלה חלומות באספמיה וגם אם יפרקו את חמאס, יבוא במקומו מישהו אחר. אף אחד בצד השני לא הפך להיות חובב ציון. מה שקורה עכשיו, כשמישהו מבחוץ מחליט מתי נגיב, מתי לא נגיב, זה לא לטובתנו. די, חלאס".
על לוחמי הקיבוץ, לעומת זאת, קפלן יודע שהוא יכול לסמוך. "הייתה פה גבורה אמיתית: של הקצינים הצעירים האלה, של כיתת הכוננות, של תושבים שיצאו מהבית רק עם אקדח, של צוות צח"י, בראשותו של קלאודיו מאירוביץ', של אחותו של דרור, שהגיעה לחמ"ל. היינו 16 בכיתת כוננות וקיבלנו תוספת של שבעה לוחמים ‑ הארבעה האלה ועוד שלושה שהיו בחופשה. חבר'ה צעירים ומיומנים, עם רבאק בעיניים, שחתרו למגע והפגינו יוזמה. היה להם חלק משמעותי מאוד בהצלת הקיבוץ".
