הגעתי לקריית-שמונה, היה לי זמן פנוי, אז נסעתי לכיוון מזרח ואחר כך פניתי לאזור התעשייה הצפוני. שם, בין מפעלים ומבנים תעשייתיים, יש שורת חנויות, ובקצה שלה נמצאת מאפיית "לחם גד".
נכנסתי. בצד ימין של המאפייה יש דלפק ארוך ומבחר מאפים. לקחתי זוג בורקסים להמשך הדרך, ניגשתי לקופה, ופתאום ראיתי בצד שמאל של הדלפק שקיות נייר חומות, קצת מוכתמות בשמן. אחרי ששילמתי על הבורקסים, שאלתי לפשר השקיות. לא ראיתי מה יש בתוכן. ענו לי: "לחמנייה עם חביתה". שלחתי יד לכיס, ומהעודף שקיבלתי, השלמתי את הקנייה. עשרה שקלים. שאלתי אם יש עוד משהו בלחמנייה חוץ מחביתה. הבנתי שממש לא.
חזרתי למונית שלי עם שקית של בורקסים פשוטים למראה ועוד שקית עם לחמנייה וחביתה. את הלחמנייה התחלתי לאכול על המקום, בעמידה מחוץ למונית. החביתה הייתה עם קצת יותר מדי מלח וקצת פלפל שחור. זאת בדיוק הלחמנייה שאמא הייתה נותנת לך בשביל לסתום את התיאבון בין הארוחות.
אחרי כמה נגיסות של חביתה טעימה בתוך לחמנייה של בית ספר, חזרתי פנימה למאפייה. קניתי עוד לחמנייה עם חביתה, בשביל התמונה. חשבתי על פועלים שעובדים כל היום וצריכים לאכול משהו קטן להמשך יום העבודה. לחמנייה כזאת סוגרת להם פינה. זה בדיוק מה שגם אני הייתי צריך לאכול בשעה הזו: חביתה זולה, פשוטה וטעימה.
