שדרוג מתמשך של מערכת הסטריאו שלך נראה למתבונן מהצד כבזבוז מוחלט של הירושה של ילדיך. אך הוא מחדד ניואנסים ומאפשר לאלבומים מסוימים לצמוח איתך מהאזנה להאזנה, כך שפתאום תשים לב לליין הבס בשיר השלישי ולמהלך הקלידים בשיר הפותח שתמיד היו שם, רק שעכשיו אתה שומע אותם כמו שצריך. זו הייתה גם החוויה לאורך ההאזנה למהדורה החדשה ל-Songs from the Big Chair של טירז פור פירז, שיצאה לרגל יום הולדתו הארבעים.
טירז פור פירז היו מההרכבים היותר חכמים שהגדירו את האייטיז. הכתיבה והגישה שלהם לסאונד מיקמו אותם בצומת שבין הרכבי סינת'-פופ דוגמת דפש מוד וניו אורדר לבין להקות ניו-ווייב כאקו והבאנימן ו-XTC. רולאנד אורזבל וקורט סמית', הפנים והראש של הצמד, והנגנים שלצידם (כאן היו בין היתר הקלידן איאן סטנאלי, שהשתתף בכתיבת מחצית משירי האלבום, המתופף מאני אליס והסקסופוניסט הוותיק מל קולינס), נהנו למתוח את גבולות שיר הפופ בעשור ההוא, שלעיתים נתפס כמושמץ ולא בצדק.
למרות שהשניים שרו בפתיחות על כאבי עברם, ויותר ממחצית שירי הפופ-פרוג של אורזבל וסמית' ב-Songs from the Big Chair חצו את מחסום החמש דקות, הם זכו אז להצלחה אדירה.
צלילה מחודשת לטור דה פורס הזה, מעלה תמונה מלאה שהיא יותר מעוד ביקור חוזר בלהיטי-העל שיצאו מכאן, ובראשם Everybody Wants to Rule the World, שיושב על שני אקורדים סטייל טוקינג הדס, ו-Shout המעולה שמופיע במהדורה החדשה בכמה גרסאות.
למרות שאלו היו השירים שסייעו להעיף אז כעשרה מיליון עותקים מהאלבום, ממרחק הזמן שווה להתעכב דווקא על הסינגלים האחרים שיצאו ממנו, בהם למשל Head over Heels עם פסנתר הכנף, הגיטרות, הבס הסונט והתופים החדים, המתחברים בגאונות לקלידים הסינתטיים. או ל-Mothers Talk הנפלא, שגם הוא לא חשש לחרוג מנוסחאות. בהמשך תגיעו גם ל-I Believe שהושפע מרוברט וואייט, שבמעמקי המהדורה המורחבת ממתין גם קאבר יפה ל-Sea Song שלו.
ולא רק שהאלבום הזה התבגר נהדר, הוא נשמע היום לא פחות טוב מהפעם שהאזנתם לו לראשונה, ולא משנה באיזו מערכת.
