כשהיא יושבת שלובת ידיים ונבוכה מעט בקצה הספה, רק הבטן העגולה של שבוע 29 מעידה שהשחקנית הילה הרוש עומדת להפוך לאמא.
העיניים הגדולות שלה מביטות בי וכאילו קוראות את השאלה שאני רוצה לשאול, והיא עונה מעצמה: "אני נולדתי בדימונה, העיר הדרומית ביותר חוץ מאילת, מקום צנוע, חם, קטן וביתי ואף פעם לא באמת חשבתי שאהיה שחקנית או מפורסמת. זה מהדברים שאת חושבת שיקרו לאחרות. אני הייתי תלמידה מצטיינת, הגברתי ביולוגיה, עשיתי עשר יחידות רפואה, המסלול שלי היה אחר, ולמרות שתמיד אהבתי במה ומשחק ותיאטרון, ממש לא חשבתי שאעשה מזה קריירה. זה היה חוג", היא מחייכת וגם הקול הרך שלה משתלב עם דמותה הנעימה, אבל אני עוד אלמד שזו רק האקספוזיציה, שכן כאשר נוגעים בנקודות שמקפיצות אותה, כל ערימת התלתלים היפהפייה הזו מתנפלת על השיח ונותנת באג'נדה.
אבל בינתיים אנחנו שם, בחוג המשחק בדימונה, שגילגל אותה לאודישן של סרט שמעולם לא הצטלם, אבל היא נחקקה בזיכרונה של המלהקת, ששנה לאחר מכן התקשרה והזמינה אותה לאודישן מהחלומות.
"וזה היה זגורי", היא אומרת בעיניים נוצצות ומתכוונת לסדרה המצליחה והפופולרית של HOT, "זגורי אימפריה", שעולה עכשיו לעונתה השלישית.
שער זמנים מודרניים הילה הרוש
(צילום עריכה וראיון: מיכל עמר שוורץ)
את ממש סינדרלה מדימונה.
"ממש. בהתחלה חשבתי שעובדים עליי. אני כמה שבועות לפני הפסיכומטרי לעתודה בכלכלה ומינהל עסקים, ופתאום המלהקת באה משום מקום ושולחת אותי לאודישן, ועוד לאן? ל'זגורי'. אמרתי, טוב, ניסע".
מדימונה לעיר הגדולה.
"כן. עזבי שהסתבכתי בדרך וטעיתי והתחלתי לשאול אנשים ברחוב איך מגיעים, אבל הגעתי, והיום הכל היסטוריה".
ועכשיו היא שוב אביגיל זגורי, בת הזקונים של המשפחה המרוקאית מהדרום, ואומרת שיש מצב שהיא מגלמת קצת את עצמה.
"הבנתי למה מאור זגורי היוצר לקח אותי לתפקיד. נערה, מהפריפריה, ממשפחה מרוקאית, זה חיבור נורא אותנטי, הרגשתי שזו אני בת 12 באופן מוקצן, ולצד זה בתוך התפקיד גיליתי את המקומות להתפתח בהם".
את לא חושבת שהגיע הזמן להפסיק לדבר על קיפוח?
"קיפוח עדתי עדיין קיים, ונראה לי שכולנו חוטאים בו. כשאת מקבלת שם של מרואיין שקוראים לו שמעון בוסקילה, את באה נקי? ואת חושבת שכולם באים נקי? את חושבת שאין דעות קדומות כששומעים שם כזה?"
היום שרי ממשלה, אמנים מפורסמים, אנשי עסקים מובילים, נושאים שמות מכל עדה ומגוון.
"זה נכון, אבל כשמגייס בחברת הייטק רואה שם כמו שמעון בוסקילה או רועי בורנשטיין ואין לו זמן להתקשר לשניהם, אני מאוד מקווה שהוא לא יתקשר קודם לרועי בורנשטיין, אלא ייתן הזדמנות שווה לשניהם. אני רוצה להאמין שאנחנו כבר במקום שוויוני. אז זה נכון שיש הרבה מזרחים שמאיישים משרות בכירות, אבל אי־אפשר להגיד שהקיפוח לא קיים, כי עדיין רואים מי עובד בעבודות כפיים ובמשרות נמוכות. אלה אנשים שהוסללו דור קודם", היא יורה בצרורות.
עכשיו הידיים כבר לא משולבות על הבטן, אלא המבט רושף, התלתלים קופצים ביחד עם קצב הדיבור והילה ממשיכה בשצף: "אבל אני פחות מרגישה היום את ההבדלים, כי אני דור צעיר ופחות חוויתי חוויות כאלה".
את בת 30.
"איזה מפחיד", היא מכריזה. "כשחגגתי 30 באוגוסט האחרון אחותו של רון, בן הזוג שלי, הכינה לי עוגה והוא מיד אמר לה – תורידי את הכיתוב של ה־30".
למה?
"כי יש לי אישיו עם הגיל. אני לא מרגישה בת 30. אני לא חושבת שאני נראית בת 30 ובכל זאת אני בת 30 ומצופה ממני להתנהג ולעשות דברים שמצפים מבחורה בת 30 ולפעמים לא בא לך. וגם הרבה מלהקים אולי כבר לא מסתכלים עליי כדמות אופציונלית לסדרות נוער, כי אני בת 30".
וזה מבאס אותך?
"כן כי אני יכולה לעשות הכל, לשחק נערה ולשחק אישה בגילי, אל תסגרו לי את האופציות".
מי סוגר לך אופציות? את כולך אש.
"אבל לפעמים אני מרגישה שבגלל שהגעתי לרף של ה־30 נסגרות לי האפשרויות של תפקידי נוער, כשלמעשה אני כן עדיין יכולה לשחק נערה".
ולא סתם נערה, אלא נערה מוסלמית, תפקיד שגילמת לאחרונה בסרט זר שהצטלם בקרואטיה.
"רוצה לשמוע איך הגעתי לזה, אחרי שקראת לי סינדרלה? בואי נחזור לשנת 2020, הקורונה בשיאה, אנשים אימצו כלבים כדי לצאת איתם מהבית לטיולים ואני חיפשתי מה לעשות ונכנסתי לאתרים בחו"ל של שחקנים. נרשמתי ושכחתי מזה. הקורונה חלפה מהעולם, אני סיימתי לימודים בבית צבי, עשיתי תואר ראשון בתקשורת ומדעי המדינה בבר־אילן וסיימתי כרגיל בהצטיינות יתרה", היא צוחקת כמו בינה לבין עצמה, "ופתאום אני מקבלת מייל שיש במאי שרוצה אותי לאודישן, ומי בכלל זוכר את שם המשתמש והסיסמה לאתר הזה?"
בהודעה נכתב שהבמאי מחפש שחקנית במראה ים תיכוני שתגלם נערה מוסלמית, ושהאודישן הוא לסרט בכיכובו של השחקן ההוליוודי ארמי האמר.
עשית גוגל לפני שאמרת כן? ידעת מה הדיבור על האמר?
"ברור שעשיתי גוגל והייתי בשוק מהדברים שקראתי".
ובכל זאת המשכת לאודישן?
"כן. כל אחד צריך לקחת אחריות על מעשיו ואני עשיתי אודישן. זו האחריות שלי כלפי עצמי כשבמאי כזה פונה אליי, מה את היית עושה? לא היית עושה אודישן? וחוץ מזה, ממש לא חשבתי שאקבל את התפקיד, הרי הוא בטח עשה את האודישן הזה למלא בנות במראה ים תיכוני".
אבל סינדרלה, כמו סינדרלה, זוכה שוב בסנדל הזכוכית והבמאי חוזר אליה אחרי שבועיים ואומר שקיבלה את התפקיד. הצילומים נערכו לפני מספר חודשים בקרואטיה, על סט זר לחלוטין לצד שחקנים גם מאיראן ומצרים, כשאף אחד מהם לא דובר עברית ובקושי שמע על ישראל.
"טסתי עם בעלי, לא רציתי להיות שם לבד, בכל זאת, אנחנו באמצע המלחמה ואני מגיעה להפקה זרה לחלוטין בלי נגיעה לישראל או ליהודים ועם שחקנים מוסלמים. בהתחלה נורא פחדתי, אפילו התלבטתי אם להגיד לשחקנים שאני יהודייה וישראלית. על הסט דיברו גרמנית ואנגלית וכששאלו אותי אמרתי 'אני מישראל ואני יהודייה'".
ואיך הגיבו?
"קיבלו את זה בחום. שאלו איך אנחנו והאם אנחנו בסדר. השחקנית שגילמה את אמא שלי הייתה איראנית, וסיפרה לי מאוד לעומק על החיים שלה כמתנגדת משטר שברחה לשווייץ והתחתנה שם. השחקן שגילם את אבא שלי הוא מצרי ועד היום שולח לי הודעות לבוא למצרים כי יש לו שם יחידות אירוח. הייתה לו אובססיה למטבעות וכל הזמן הוא ביקש 'תראי לי את השקל, אני רוצה לראות איך השקל נראה', עד שהבאתי לו שקל. וארמי האמר? היה סופר־מקצועי ומאוד נחמד. אין לי משהו רע להגיד עליו".
אבל כן היית מודעת להאשמות שנקשרו בשמו.
"כן קראתי, ראיתי, אבל ידעתי שאין לי איתו סצנות אחד על אחד ובטח לא אינטימיות, וידעתי שאהיה מוקפת באנשים ולמה לוותר על עבודה בגלל שדברים קשים נקשרו בשמו? אני בתחילת דרכי, ניתנה לי הזדמנות לשחק בסרט בינלאומי, לא הייתי סוגרת לי את הדלת הזו. אני בעד לפתוח לעצמי דלתות".
לצד התגובות המפרגנות שקיבלת על התפקיד, היו גם מי שכמובן ביקרו את הבחירה לגלם נערה מוסלמית בזמן מלחמה.
"וזה עיצבן אותי כי אתם אפילו לא יודעים על מה הסרט, איך היד שלכם כל כך קלה על המקלדת? זה סרט שמדבר על יחסים בין בני אדם, על מקרה אונס של נערה מוסלמית, זה לא קשור לישראל, לא קשור לאדמה, לא קשור לפוליטיקה. זה על יחסים בין בני אדם. לי זו הייתה חוויה מטורפת, אני נהניתי לצלם את הסרט הזה שהיה שונה ממה שעשיתי עד היום. שיחקתי בערבית ואנגלית וזו הייתה הזדמנות אדירה עבורי".
"בכל חודש דמיינתי וזה לא קרה"
ועכשיו, לצד "זגורי אימפריה", ובין לבין תפקידים ב"שוברי גלים", "בת השוטר", "תמר הבלשית" והלהיט של הילדים – "כראמל", שעכשיו עלתה העונה החמישית בהשתתפותה, הילה עברה צד והחלה גם ללמד משחק.
"כאשר פנה אליי ליאור גרטי מהסטודיו למשחק לילדים ונוער, הרגשתי שאני בשלה ושיש לי מספיק כלים וידע וניסיון. הילדים מאוד התחברו ומפה לשם יש לי כבר שלוש קבוצות, כמעט 50 ילדים מכיתות א' עד י"ב שאני מלמדת אותם משחק מדי שבוע, ואני עפה על זה. הם מתפתחים משיעור לשיעור, וזה מעבר למשחק, זה בונה אישיות, ביטחון, יכולת עמידה מול קהל, דיבור עם פרטנרים. אלמנטים שכל כך חסרים לדור של היום".
אנחנו עושות הפוגה בשיחה ומוזגות עוד מים קרים לכוסות. שתינו יודעות שעכשיו נדבר על מה שהכי קשה לגעת בו, השנים הארוכות של טיפולי הפוריות.
היא ובעלה רון ברוקר, גם הוא יליד דימונה ("אצלו זה אבא אשכנזי ואמא מרוקאית"), ביחד מאז שהיא הייתה בכיתה י' והוא בי"א: "הכרנו בדימונה, עיר קטנה, כולם מכירים את כולם, והנה 15 שנים אחרי אנחנו עדיין ביחד. אחרי שסיימנו צבא גררתי אותו איתי למרכז, כי אם כל הקלפים נטרפו ולא יהיו עתודה בכלכלה וקריירה צבאית, החלטתי שאני הולכת להיות שחקנית בכל הכוח. אני למדתי משחק ורון התפתח בתחומו כמהנדס חשמל, וידענו שנתחתן כשנרצה ילדים. לכן לא מיהרנו. היינו נורא צעירים, הייתי בת 27, בריאה ברוך השם, כנ"ל גם רון, שנינו מתאמנים, מקפידים על תזונה טובה, למה שלא ניקלט? רק כשהלכתי לרופא נשים שמעתי לראשונה על שחלות פוליציסטיות. לא ידעתי איך להגיד את זה אפילו, אבל הבנתי שהביוץ שלי לא סדיר והסיכוי שלי להיכנס להיריון טבעי נמוך. כשהתחלנו טיפולי פוריות, חשבתי שתוך כמה חודשים זה יקרה, ופוצצתי את הגוף בהורמונים והייתי במעקבים, וכל חודש מחדש זה מפח נפש נוראי", היא מאירה בזרקור כואב את מה שלדבריה לא מספיק מדברים עליו. מבחינתה היכולת לספר את הסיפור שלה זו שליחות עבור זוגות אחרים.
ומאיפה את מביאה אמונה?
"אני נשברת הרבה, כל חודש מחדש ביום שבו מופיע הדימום לוקחים זמן לבכות ונכנסים לסבב חדש".
ואל תוך סבבי הטיפולים נכנסו גם סבבי המלחמה וריצות למקלט הציבורי בפתח־תקווה, ובאחת הפעמים שבהן הילה התיישבה כהרגלה על הרצפה במקלט, היא הרגישה שקשה לה לשבת, ועברה לה מחשבה בראש שאולי הכאבים נובעים מכך שנקלטה.
"אבל לא רציתי להיאחז בזה כי אני למודת אכזבות. בכל חודש דמיינתי וזה לא קרה. אבל הפעם הייתה לי הרגשה אחרת וגם הלחץ באגן היה שונה".
אלא שבבוקר שבו הייתה צריכה לפי החשבון לעשות בדיקת היריון, התעוררה לתוך דימום כבד, ובעוד רון אומר לה שאין טעם לעשות בדיקת היריון היא דווקא מתעקשת. "ואני עם בדיקת ההיריון ביד, מחזיקה את המקל, ורון אומר לי 'עזבי, מחר נתחיל סבב חדש', ואני אומרת לו 'לא הגיוני, היו לי לחצים, כאב לי לשבת על הרצפה, משהו הרגיש אחרת'. ואני לא מוותרת, ופתאום יוצאים לי שני פסים ואני מסתכלת על המקלון בהלם ורון מסתכל ולא מאמין ואני חושבת שזה בטח היריון שנקלט, ונפל", היא דומעת.
אבל טפו־טפו־טפו, הסוף של הסיפור הזה טוב, הרופא מיד הוסיף הורמונים לתמיכה, והרגע שבו התבשרה שגם בדיקת הדם מעידה שיש היריון, היה המאושר בחייה.
עכשיו היא חולמת להמשיך לעוד תפקיד מאתגר ("אני אף פעם לא שבעה, אני תמיד רוצה עוד תפקיד") ושבמאים ייתנו לה תפקידים מורכבים ובוגרים יותר, זאת לצד התכנון להתמסר למשפחה ולאימהות ולהרחיב את הקן, היא אומרת, והחיוך שלה גדול ורחב, כמו הדלתות שנפתחות עבורה.
