בסרט הזה היינו / בטקס פרסי אופיר לשנת 1997 עלה לבמה הבמאי דורון צברי עם תמונה של שר המסחר והתעשייה דאז, נתן שרנסקי, שאיים לקצץ בתקציב הקולנוע. צברי אפילו לא ביים סרט שהוקרן באולמות - הוא זכה בפרס ה"דרמה לטלוויזיה" על "הבחור של שולי" - אבל הזדמנות כזאת לא מחמיצים: נאומו נוצל לביקורת חריפה על השר ולפרסום מספר הטלפון בלשכתו, כך שהציבור יוכל לומר לו מה דעתו על היחס לענף שנמצא אז על הקרשים. שנה לאחר מכן נחקק "חוק הקולנוע" שעליו חתמו חברי כנסת מהעבודה (יונה יהב), מרצ (דדי צוקר) והליכוד, מפלגת השלטון (ראובן ריבלין). תוך שנתיים יצא לדרך תור הזהב של הקולנוע הישראלי, שבשיאו השכיל לשלב בין איכות לנגישות ויצר להיטים שגם מילאו אולמות וגם זכו בפרסים נחשבים. לצד זאת נמצא מקום ליצירות שוליים חריפות שראו מעטים והכעיסו רבים - ליומיים מקסימום.
אגב, לא תמיד המחאה הגיעה מהצד הצפוי. ב-2010, למשל, פירסם פובליציסט בשם יאיר לפיד טור נוקב בעיתון זה, בעקבות מסמך לגיוס כספים עבור סרט בעבודה בשם "אודם", שביים יהונתן סגל (כן, מומו מ"אסקימו לימון"). במסמך נכתב כי "לקח לא מעט שכנועים עד שהקרן הישראלית לקולנוע אישרה סיפור שאומר שהכיבוש גרוע יותר ממה שישראל הודתה אי פעם, ואפשר להשוות אותו לשואה".
לפיד לא צפה בסרט (כי לא היה עדיין סרט), אבל הוא סיפר כיצד צילצל למנכ"ל הקרן דאז (ולא חלילה לבמאי, שטען בהמשך כי המסמך נשלח בטעות והניסוח הוא של מפיקה בריטית שפוטרה), ואמר לו: "אתה הרי מבין שאם ייצא סרט שמדינת ישראל מימנה, המשווה את הכיבוש למחנות הריכוז, אז צריך לסגור אתכם מיד?".
אם אפילו שר התרבות הנוכחי לא דורש לסגור "מיד" בגלל סרטים שנשמעים לו בעייתיים (כי למה שיצפה בהם), שמא בעצם התקדמנו?
כיבוי צופים / הסיפור הוא לא הקומיסר שמסתתר גם בתוך מי שהפך לימים למנהיג המחנה ה"ליברלי", והאמת שגם לא המלחמה שהכריז מיקי זוהר על התעשייה כי תכף פריימריז ולמה שרק שרי הביטחון והתקשורת יאיימו על גופים שנתפסים כמעוזי "אליטה" וכמובן "שמאל": כמו שניתן להבין, מאז ומעולם - ובכל העולם - זהו המחיר של תרבות במימון ציבורי.
מה שדורש בירור אמיתי ומעמיק היא שאלה אחרת, המתקשרת לסיפור שהובא בראשית הטקסט: נניח שבסוף הטור יתפרסם מספר הטלפון האישי של השר זוהר (לא לדאוג כבוד השר, זה לא יקרה). כמה מהמסרים שיקבל ידרשו ממנו להסיר את ידיו מגרונו של הקולנוע וכמה ימחאו לו כפיים כמו באולפן "הפטריוטים" השבוע, שם הצהיר על כוונותיו? האם החברה שהצליחה ב-25 השנים האחרונות להתגאות ב"ואלס עם באשיר", להכיל את "עג'מי" ואפילו לחיות עם "פוקסטרוט", עדיין מספיק בטוחה בעצמה כדי לממן גם (וממש לא רק) יצירות שנותנות במה לקולות ודעות שהרוב לא מסכים איתן ואולי אף סולד מהן? ישראל בקושי מסוגלת להסכים על אופי הצבא שלה, למה שתצליח להתפשר על אופי הסרטים שיופקו בכספי הציבור?
אם אכן הקולנוע הישראלי נועד קודם כל עבור הקהל הישראלי על שלל שבטיו וגווניו, על האנשים המצוינים והאמיצים שעושים אותו לשאול את עצמם: בעידן כל כך מפולג ובעקבות מהפכות טכנולוגיות שמטלטלות גם את הוליווד, האם הקונספט כולו (תעשייה שהחמצן שלה הוא המדינה) עדיין רלוונטי? האם הכלים הנוכחיים אכן מאפשרים גם מקסימום חירות אמנותית וגם הגעה לקהלים משמעותיים? שמא לא הגיע הזמן להרהר גם ביתרונות הטמונים בהשתחררות מהכסף הזה ומכל הבוץ שנלווה אליו? ערב שנת 2026, אי-אפשר לחשוב על מודלים אחרים, יצירתיים וחדשניים ליצירת קולנוע מעולה, אמיץ, חסר פשרות?
ו...אקשן! / האירוניה היא, שאפילו הטענה הדמגוגית והשחוקה לפיה סרטים כאלה ואחרים "מוציאים את דיבתה של ישראל" (כאילו שהם לא מעידים על חוסנה ואומץ ליבה) איבדה תוקף: גם לפני המלחמה בעזה נדמה היה שהזירה הבינלאומית איבדה עניין, ואחרי המלחמה היא איבדה את הסבלנות. אם כבר, המהפך הושלם: בחוגים מסוימים, והם כבר לא הערת שוליים, סרט ישראלי שהופק בכסף ציבורי נתפס כמתן לגיטימציה למדיניות הממשלה, ולא משנה מה כתוב בתסריט. גשו למוסף השכן, למשל, שם מספרת הבמאית טליה לביא ("אפס ביחסי אנוש") כמה קשה להשיג מימון זר לסרט עלילתי על התצפיתניות.
תנועת המלקחיים שמאיימת על הקולנוע הישראלי, מההישגים הכי מרשימים של התרבות העברית החדשה, היא טרגדיה - ויש קשות ממנה - אך היא גם לא תירוץ לקיבעון, ניוון וגעגוע נוסטלגי למאבקים ה"ממלכתיים" מול לימור לבנת ("אני, שמתנגדת לצנזורה, קוראת לכולכם לצנזורה עצמית" אמרה אז). למעשה, זאת בדיוק קריאת ההשכמה הנדרשת כדי לחשוב מחדש, מה תפקידו של הקולנוע בכלל והתרבות בפרט בזמן הזה, ואיך הכי נכון להגשים אותו. או במילה אחת: אקשן.
בשלוש מילים / חצי עשור מאחורינו.
היה היה מלר / לזכרו של אבי מלר ז"ל העלה ערוץ הספורט כמה מהמערכונים האיקוניים שבהם השתתף. שם אפשר לראות, שמלבד כל מה שתרם כשדר והאישיות המלבבת שעליה דיברו עמיתיו, מלר גם היה שחקן קומי לא רע בכלל (אל תחמיצו את המחווה ל"אני קלאודיוס") ובעיקר היה חלק בלתי נפרד מתקופה שבה שידורי כדורגל היו כל כך הרבה יותר משידורי כדורגל.
משפט בשבוע: "ניקח את כל הפטנטים של מפא"י... בבוא העת גם בצפון עזה נקים גרעיני נח"ל במקום היישובים שנעקרו. נעשה את זה בדרך נכונה, בעיתוי המתאים" (שר הביטחון, לפני שהתקפל מלחץ אמריקאי וחירטט שדיבר "רק בהקשרים הביטחוניים". בטח, בגלל זה הזכיר את "הפטנטים של מפא"י")
