הסיפור היסודי פשוט מאוד: אדם אחד, ריכוזי ביותר, הנהיג את מדינת ישראל ללא הפסקה (לבד משנה אחת) מאז 2009. הוא הוביל את המדיניות הביטחונית והאסטרטגית ובוודאי שקבע את הטון ביחס לרצועת עזה וחמאס. בנימין נתניהו היה ונותר האחראי העליון. כולם התחלפו: אלופי פיקוד, רמטכ"לים, ראשי שב"כ ומוסד. נתניהו נשאר. פירסמתי בעמודים אלה פריטים רבים על החלטותיו לקראת 7 באוקטובר. דרישתו מצה"ל להימנע מהסלמה בעזה. סירובו החוזר ונשנה להוביל לסיכול ראשי חמאס – משום שהמשמעות היא מלחמה יזומה. האזהרה שקיבל ביולי 2023 מראש השב"כ שזו "התרעה למלחמה". הוראתו הישירה לשב"כ להימנע מכל "פעולה קינטית", דהיינו מכל פעולה בכוח הזרוע, ברצועת עזה (הוראה מתועדת, שניתנה בעת ביקורו במטה של השב"כ באיו"ש). ולא התחלנו לדבר על העברת הכספים מקטאר, ההמלצות המקצועיות נגדן ועוד. אחריותו של נתניהו בעניין הכשל מול חמאס בעזה איננה רק כקברניט אחראי; הוא קיבל החלטות טקטיות, ובלעדיהן 7 באוקטובר לא היה מתרחש.
ראש הממשלה יודע זאת. הוא יודע שאם אמ"ן ושב"כ הזהירו מפני מלחמה והוא לא קיים על כך דיון סדור כלשהו, כל ועדת חקירה סבירה תראה בכך רשלנות.
4 צפייה בגלריה
נתניהו ורונן בר. ראש הממשלה הורה לשב"כ להימנע מכל פעולה בכוח הזרוע ברצועת עזה | צילום: קובי גדעון, לע"מ
(קובי גדעון לעמ)
זו מילה חשובה - רשלנות אינה רק טעות, או כשל חמור בניהול סיכונים. רשלנות היא כאשר נושא תפקיד אינו מיישם את חובת הזהירות הנדרשת ממנו. לדוגמה: ראש ממשלה שמזהירים אותו ממלחמה קרבה ובאה והוא לא טורח לדרוש עוד פרטים. לדרוש היערכות. לקיים דיון בקבינט. אם ועדת חקירה תקבע שנתניהו נהג ברשלנות, וקשה לדמיין כיצד זו איננה רשלנות, הקריירה והמורשת של נתניהו ירוסקו סופית. ולכן ראש הממשלה נחוש שוועדה כזו לא תקום לעולם. מכאן והלאה, זה הכל שקשוקה אחת גדולה.
מרכיב אחד בשקשוקה הוא יוזמת חקיקה לוועדת חקירה "הוגנת", דהיינו – מוטה, פוליטית ולא הוגנת. מרכיב אחר בשקשוקה, אפל יותר, חריף, הוא "הבגידה מבפנים", אותה קונספירציה שקרית על ישראלים בכירים ששיתפו פעולה עם חמאס. לפי הסקר של המכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן שפורסם פה בשבוע שעבר, למעלה ממחצית ממצביעי הקואליציה כבר מאמינים בכך. הצלחה נפלאה למעגל המקורבים של נתניהו.
השבוע נחשף הציבור לאותן הודעות טקסט בין היועץ הקרוב ביותר לראש הממשלה ובין יועציו האחרים, בהן ברכות על הפצת דיסאינפורמציה בישראל מטעם/עבור האחים המוסלמים בקטאר. קשה להבין כיצד פעולות סדורות כאלה, במימון מדינה כמו קטאר, לא ייחשבו לבגידה. במקביל, יש טענות על בגידה ללא כל בסיס, כאלה שעושות שימוש בפייק-ניוז, בעובדות מומצאות. בגידה אחת אמיתית, עם כתבי אישום וחקירה – ובגידה אחרת שלא הייתה ולא נבראה.
העובדות הללו לא חשובות. מה שחשוב הוא המשוואה, וזו נוחה מאוד לנתניהו. כאילו יש פה "שני נרטיבים" ויש לאזן ביניהם. "הימין טוען כך", ו"השמאל" (אגף החקירות, במשטרת ישראל, שעליה ממונה השר בן גביר) טוען אחרת. "מחד ומאידך". במילים אחרות: ה"בגידה מבפנים" יכולה לשמש כדי לדלל ולעמעם את הבגידה האמיתית.
"חשיפה" לדרום / השבוע הצטרף למסיבה הזו ח"כ אלמוג כהן ש"חשף" מעל בימת הכנסת את סוכן השב"כ העזתי, שם קוד "סרדין ירוק", שדיווח לדבריו על התכנסות הנוח'בה במסגדים לפנות בוקר ב-7 באוקטובר; הוא תקף את ראש השב"כ רונן בר ש"לא דיווח" על כך לטענתו.
אפשר להתחיל בפיקנטריה: לא היה ברצועת עזה אף סוכן שכינויו "סרדין ירוק". ירוק, אתם בטח מבינים, זה כינוי לחמאס (ומכאן "הנסיך הירוק", בנו של בכיר חמאס שהפך לתומך ישראל). וסרדין זו הדרך בה מתייחסים במערכת הביטחון לסוכן בכלל. טלפון שבור? מישהו שהחליט להתלוצץ על חשבון ח"כ כהן? כל האפשרויות פתוחות.
אך הפרטים המהותיים שהציג היו שגויים אף הם. בידי שב"כ היה דיווח על התכנסות במסגדים - אבל לא, לא נוח'בה; לא משהו שלדעת נכס כלשהו היווה תפנית דחופה בעלת משמעות מיידית. והכי חשוב: הידיעה הזו, על התכנסות במסגדים, דווחה כחלק מההתרעה הכללית ששלח שב"כ לכל מערכת הביטחון – זו שהתבססה בעיקר על כרטיסי הסים המפורסמים.
בדבריו של כהן לא היה חדש (לבד מהכינוי המומצא). מה שכן, ההערכה של שירות הביטחון הכללי, באותה התרעה כללית, הייתה שפניו של חמאס אינם להסלמה. זה אכן נורא - ומעיד על הכישלון והעיוורון העמוק שבו לקה שב"כ, כמו גם אמ"ן ושאר הממסד הישראלי.
האגוז הכי קשה / הדרך לפרק קונספירציות אינה רק להוכיח מה לא נכון, אלא גם להשיב על שאלות קשות: זו שאלה לגיטימית ומתבקשת – כיצד ייתכן שישראל הגדולה, שיכולה להפעיל סוכנים ויכולות באיראן הרחוקה מרחק אלפי קילומטרים, לא הבינה מה קורה כ-100 קילומטרים דרומה לגוש דן. ועוד ברצועה שנשלטה בידי ישראל משך שנים רבות. זו אחת השאלות הראשונות ששאלתי מקורות שונים אחרי 7 באוקטובר. איך לא היו לכם מאות סוכנים ברצועת עזה שיכולים לשגר הודעה פשוטה, תמימה למראה, כאשר המ"פ של חמאס עוזב את ביתו לפנות בוקר? בהתחשב בעוני הכבד ברצועה, בתיעוב כלפי חמאס במעגלים מסוימים, איך ייתכן שישראל לא החזיקה במספיק סוכנים (אפילו בדרג נמוך למדי) שימסרו התרעה?
תשובה אחת, שפורסמה כבר, היא ששב"כ החזיק מספר תלת-ספרתי של סוכנים ברצועה. הם היו ברמה נמוכה ובסיסית ביותר, וכמעט איש מהם לא דיווח על שום דבר בעל ערך לקראת 7 באוקטובר. זו, כשלעצמה, תוצאה גרועה מאוד.
הנה תשובה פרובוקטיבית יותר, שלא פורסמה: מאז ההתנתקות מרצועת עזה ב-2005, שב"כ לא החזיק באף סוכן מהותי, משמעותי, בהנהגת חמאס. הצבאית או המדינית. זו עובדה נוראה, שמסבירה לא מעט מהכישלון.
הסברים לא חסר. רק אחרי 7 באוקטובר הגיעה הודאה שהיינו צריכים לשמוע הרבה קודם: חמאס הוא האגוז הכי קשה לפיצוח מודיעיני במזרח התיכון. חמאס הוא ארגון סגור, חשאי, ממושמע, אידיאולוגי ומגויס. ההוכחה נמצאת בתוצאות – על היקף החדירה המודיעינית של ישראל לאיראן וחיזבאללה יעידו המכות הנוראות שאלה ספגו, שאי-אפשר היה להגיע אליהן ללא הצלחה מודיעינית יוצאת מהכלל. ולהבדיל, על היקף החדירה המודיעינית של ישראל לחמאס יעידו גם התוצאות – ובראש ובראשונה, הפלישה לישראל בהיקף אוגדתי, שהוביל לרצח של כ-1,200 ישראלים.
קונספירציות עוזרות לאנשים לעשות סדר. קשה מאוד להפנים כיצד מעצמה צבאית ומודיעינית כמו ישראל סופגת הפתעה שכזו. ועוד מארגון טרור קטן יחסית. הסבר מפתה הוא שהיא נבגדה מבפנים. מי שרוצה להאמין שצה"ל הוא "קרן וקסנר" ו"אחים לנשק" ושב"כ זה ה"דיפ סטייט", ישמח להאמין בכך. ואם זה משרת את ביבי, מה טוב.
המציאות עצמה פחות מפתה, יותר גסה ופשוטה. ישראל נסוגה מרצועת עזה ב-2005, והקשרים בינה ובין מדינת הטרור הזו הלכו והתפוררו. פועלים לא נכנסו לישראל; החיכוך הלך ודעך. ללא חיכוך, קשה לגייס סוכנים. לעזה לא הייתה ממש כלכלה, תיירות או יחסים מדיניים – ערוצי כניסה לכל מדינה, המשמשים ארגוני ביון. סוכנים מהסוג הזה, של מה שמכונה "מדינת יעד", נפגשים בדרך כלל עם מפעיליהם במדינה שלישית; זה בלתי אפשרי כאשר עזה כה מסוגרת. ארגון הטרור הבין לא מעט על השיטות הישראליות אחרי חשיפת המבצע הכושל של מערך המבצעים המיוחדים בחאן-יונס ב-2018, בו נפל סגן אלוף מחמוד ח'יר א-דין. ישראל לא הבינה עד כמה הבין, בדיעבד.
אני מנחש כי ברבות השנים חמאס סגר יכולות ישראליות להחדיר סוכנים דרך הגדרות, הים או המעברים. הוא ניהל הוצאות להורג פומביות וביצע טיהורים חוזרים ונשנים. באופן פרדוקסלי ומעניין, דווקא הבידוד של חמאסטן בעזה – הנחיה מדינית והמלצה ביטחונית – גרם לכך שישראל התעוורה, התחרשה ושותקה ביחס לישות הטרור הזו. שפת המודיעין וההשפעה דוכאה לטובת מהלומות, חיסולים והרתעה באמצעות איומים.
ביסוד המשבר כולו, בצה"ל ובשב"כ, היה חוסר אמון (או זלזול) ביכולת של הפלסטינים לחולל הפתעה אסטרטגית. הדגש על המילה האחרונה, אסטרטגית, והיא קריטית. פיגועים ושיגורי טילים בהפתעה הם דבר שחמאס ידע לעשות והמחיש היטב. הפער בין פיגוע, או אפילו שיגור רקטות לירושלים, ובין 7 באוקטובר – נעוץ בהיקף, ביכולות ובמטרות השאפתניות מאחורי הפלישה לישראל. "שיטפון אל-אקצא" היה מהלך אסטרטגי עמוק, רחב ומפתיע. הפלסטינים נתפסו ואולי עוד נתפסים כ"מי שאנחנו מכירים הכי טוב". כלשונו של בכיר לשעבר במודיעין בצה"ל, "אם פלסטיני חולם בלילה על ביצוע פיגוע, בבוקר הוא כבר במעצר". זה איננו רק היבריס, אלא גם יותר מקורטוב של יהירות הכובש.
יש כאלה שמאשימים כי שני ראשי השב"כ האחרונים, רונן בר ונדב ארגמן, לא התמקדו ביומינט, סוכנים אנושיים, כי הם באו מהיחידות המבצעיות של השירות, יחידות ה"פאודה", כלשון הוליווד; "שב"כ הפך להיות יחידת סמך של מבצעים מיוחדים", מאשימים ותיקי הארגון. הם מתרפקים על העידן שבו העיקר היה יחסי הרכז מטעם שב"כ, מפעיל הסוכנים, והמקור הפלסטיני.
זו האשמה מעניינת; זה נכון ששב"כ דיבר בעשור האחרון הרבה מאוד בשפת החיסולים. בסופו של דבר, הוא ארגון שעוסק בסיכול יומיומי של פיגועים. אך אם מביטים במשאבים שהוקדשו לניסיון לגיוס והפעלת סוכנים בתקופת ארגמן ורונן בר, רואים שאין כל הפחתה או צמצום ביחס ליומינט בעזה. רונן בר הציג את שיקום הסוכנים האנושיים בעזה כעדיפות של הארגון. הבעיה הייתה יסודית יותר: שום דבר ממה שניסו לא ממש הצליח. ומי שמר על השומרים?
ועדות המשנה הסודיות בכנסת, המל"ל, ובעיקר ראש הממשלה (הממונה על שב"כ), היו צריכים לראות את המובן מאליו – שאין סוכנים אנושיים בעלי ערך ברצועה.
חלוקת הגזרות המסודרת בין ארגוני המודיעין ("עזה שלנו ולבנון שלכם" וכו') נראתה כניהול טוב, נטול מלחמות אגו. במציאות, נוצרה הרמוניה לא פרודוקטיבית, מרדימה. המסקנות מיושמות בימים אלה: ראש אמ"ן שלומי בינדר קבע עם כניסתו לתפקידו כי האגף יעשה מעתה כראות עיניו ברצועה בניסיון להשיג מודיעין, תוך שימוש בכל השיטות המודיעיניות, בלי "חלוקות גזרה".
נושא אחר הוא ההתמכרות לטכנולוגיה. בעמודים אלה נחשפה ההתמכרות בישראל לכלי מודיעיני חשאי, רב-עוצמה ומרשים, שהפעילה 8200 ברצועת עזה. ההתמכרות הייתה חריפה עד כדי כך, שכאשר יכולת התפקוד של אותו כלי הייתה יורדת, היו "משחקים שש-בש" בזירות הרלוונטיות, כדברי בכיר לשעבר, כי "הם חשבו שאין להם שום דבר אחר לעשות". ההתמכרות לטכנולוגיה לא הובילה להזנחת היומינט, הסוכנים האנושיים, אלא בעיקר נבעה מהמחסור בו. ההתרעה המהותית שישראל כן קיבלה, ולא פירשה ועיבדה נכון, הייתה כתוצאה ממבצע כרטיסי הסים – מבצע מורכב ביותר, ששב"כ הניע. ביסודו הוא היה טכנולוגי; גם תוכנית חומת יריחו הגיעה דרך 8200, שלא עוסקת בהפעלת סוכנים, אלא במעקב אחרי אותות אלקטרוניים.
היו פה טעויות קשות. לפני כעשור, שב"כ סיכל את כניסת המוסד או יחידה 504 (שמפעילה סוכנים) לרצועה, מחשש להתנגשות עם ניסיונותיו שלו. ניסיונות של המוסד להשיג מודיעין חדש על חמאס עזה לא הניבו תוצאות. שוב, הדרג המדיני היה פסיבי. זו האמת על נתניהו ושיטת הניהול שלו; כולם ממוקדים במה שהוא עושה, אך האמת היא שהוא מתאפיין בעיקר בניהול רופף, כוללני מאוד, ללא ירידה לפרטים. אם מנסים להבין מדוע לא העירו אותו בלילה, התשובה היא בעיקר זו: ראשי מערכת הביטחון לא סברו שיש סכנה מיידית אמיתית להתקפה רחבה, בוודאי לא אסטרטגית, והוא אימן ואילף אותם ואת קודמיהם שפרטים טקטיים אינם חשובים לו. בשעתו בדקתי עם כמה רמטכ"לים לשעבר האם אי פעם הורה נתניהו להגביר כוננות במצבים דומים, או לשנות היערכות על גבולות; איש מהם לא זכר אירוע כזה.
כל מה שנכתב פה הוא חלקי, לא שלם ושנוי במחלוקת (אך כנראה מפורט ועובדתי יותר מנאומי "סרדין ירוק" בכנסת). זו בדיוק הסיבה שצריך ועדת חקירה ממלכתית. כזו שתראה את החומר כולו ותסיק מסקנות הולמות, מערכתיות, שיתרמו למניעת ההפתעה הבאה. במובן הזה, נתניהו כבר הצליח: כל נושא ועדת החקירה הפך לפוליטי ושבטי, והעיקר נשכח. הנה העיקר: תיקון עצמי מתחיל עם אמת. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה הפתעות אסטרטגיות. היו שתיים, ב-1973 וב-2023; ההפתעה הבאה יכולה להיות גם האחרונה. חקירה מלאה, רחבה ועצמאית אינה הכרחית רק כחובה לנרצחים ומשפחותיהם, אלא בעיקר כחובה לדורות הבאים.
