פרשת קטארגייט היא מהפרשות הקשות בתולדות מדינת ישראל. קשה לחשוב על מקבילה שבה מדינת אויב מצליחה לגייס לשירותיה את דוברו הצבאי של ראש הממשלה בין השאר. אך מוקד הפרשה הוא לא ההדחה של פלדשטיין, אוריך או איינהורן לפעול על פי אינטרסים קטאריים. לב ליבו של החטא הוא הפרצה הנמצאת היום במשרד ראש הממשלה. פרצה הקוראת לגנב.
כשחושבים על מינהל תקין, הפיהוק מגיע לבד. בחוויה של האדם הפרטי מדובר בבירוקרטיה מעיקה, באבני רחיים כבדות שמאיטות תהליכים ומייצרות סרבול. אבל לכל נוהל יש סיבה, כל נוהל הוא תולדה של ניסיון העבר שתורגם לחוקים ותקנות. כשמנסים לעקם את הכללים או לעקוף את החוקים מגלים בדרך הקשה את המחירים. פרשת פלדשטיין היא מסועפת וחמורה ממגוון סיבות, אבל דווקא פריצת המינהל התקין המשעממת היא אם כל חטאת. נגיד שקטאר לא הייתה קשורה בשום צורה ללוביסט ג'יי פוטליק או לאיש העסקים גיל בירגר. נגיד שאפשר היה למחוק את קטאר מכל פרשיות פלדשטיין. גם במצב הדמיוני הזה, עדיין יש כאן שיטה עבריינית שגדולה יותר מאדם כזה או אחר.
*
לשכת ראש הממשלה והבור בקריה הם קודש הקודשים של מדינת ישראל. שם מתקבלות ההחלטות הכי דרמטיות ורגישות שיש. לאורך השנים התפתחה הפרקטיקה המסועפת שתפקידה להגן על "הסוד" – אותם מידעים קריטיים שחשיפתם עלולה לפגוע בכולנו. הנהלים הקיימים הם תולדה של עשרות שנים במאמץ להגן על ביטחון ישראל, מדינה שמוקפת ב-70 זאבים.
גם כשמוזמנות ללשכה דמויות מפתח כמו ראשי עיריות או בכירים בשירות הציבורי, הכניסה שלהן מוגבלת אך ורק למי שהזמין אותן. מי שאיננו מועסק בלשכה לא יכול פשוט לשהות במרחבים הללו, לעבור בין חדרים או להיות חלק מדיונים. ומה צריך בשביל לעבוד בלשכה? קודם כל – להיות עובד מדינה. כזה שעבר סיווג ביטחוני מתאים, חתם על הסדר ניגוד עניינים, והתפקיד שלו בתוך המערכת הגדולה הזו מוגדר היטב.
לראשי ממשלה תמיד היו יועצים פוליטיים שאינם עובדי מדינה, אבל הם מעולם לא הסתובבו באופן חופשי בלשכה או השתתפו בדיונים ביטחוניים רגישים, כפי שמתרחש היום. כשאריאל שרון רצה להשתמש בבנו עמרי כשליח למשימות מדיניות, השופט אליקים רובינשטיין בשבתו כיועץ משפטי אסר על כך. כשהוא רצה שאיש העסקים היהודי-אמריקאי אריה גנגר יהיה שליח מיוחד לבית הלבן, שוב רובינשטיין נכנס לתמונה והבהיר כי כל שליח מטעם מדינת ישראל חייב להיות עובד מדינה. זה היה אז.
והיום? החוק הוא מכשול, היועצים המשפטיים הם אויבים והנהלים הם לחלשים. דברור של ראש ממשלה זה תפקיד שחייב למלא עובד מדינה. זהו נוהל קשיח, שנפרץ פעמים בודדות, וגם אז – אחרי שורה של אישורים בירוקרטיים. בתקופת הקורונה, מצב חירום חריג, ניתן אישור מיוחד כזה שדרש נימוקים מפורטים, אישור של נציבות המדינה, ובדיקת ניגוד עניינים. אבל אצל פלדשטיין הכל היה עקום. דובר צבאי בזמן מלחמה לא עבר סיווג ביטחוני? אז כנראה לא צריך אחד. לא הצלחנו להעסיק אותו דרך מטה ההסברה? אז נמצא מקור אלמוני שישלם משכורת. במקרה המקור הזה הוא לוביסט קטארי.
קטארגייט מביעה פריצה בתשתיות אבטחת המידע של מדינת ישראל. זו לא חדירה אנקדוטלית שאפשר לסתום עם אצבע, אלא שיטה שמאפשרת להגיע בקלות יחסית אל ליבת קבלת ההחלטות. פלדשטיין הוא לא הראשון. ראש הממשלה בז למינהל תקין. זה לא מעניין אותו. הדיפ-סטייט האמיתי לא נמצא אצל הפקידים, אלא בידי מי שמכניס כשותפי סוד אנשים שבמקרה הטוב לא ידוע מי מזין אותם במידע וכסף, ובמקרה החמור הם מועסקים בידי אויבים.
*
חוקרים רבים דנו בשאלה איך ייתכן שמדינת ישראל הצעירה הצליחה לנצח את הערבים ב-48'. עשרות שנות מחקר חזרו על אותה מסקנה: הסיבה שישראל ניצחה את אויביה נעוצה במוסדותיה. חוזקה של חברה לא נעוץ בכוחו של מנהיג כזה או אחר, מוכשר ככל שיהיה, אלא באיכות תהליכי קבלת ההחלטות. תהליכים שאינם תלויים בזהותו של האדם העומד בראש הפירמידה.
לאורך השנים פיתחה ישראל פרקטיקה ייחודית לשמירה על סודותיה. פרקטיקה זו מוכיחה את עצמה מדי יום. הכללים נוצרו במאמץ לאומי משותף. הם גונזים בתוכם אינספור שנות ניסיון מצטבר של האנשים שכתבו וליטשו אותם. מדינה איננה מנוהלת רק באמצעות החלטות גדולות, אלא גם דרך אלפי החלטות קטנות: מי נכנס לחדר, מי מקבל גישה למסמך, מי נחשף לשיחה.
מינהל תקין הוא מערכת החיסון של הביטחון הלאומי. מטרתו לצמצם נזקים ולאפשר זיהוי מוקדם של סכנות. ברגע שמערכת החיסון הזו מוחלשת במכוון, המדינה הופכת פגיעה. המתבונן מן הצד יכול בקלות לנפנף כלל זה או אחר כמיושן. מדוע, למשל, השב"כ בכלל צריך לשאול על שימוש בסמים, השאלה שבה נכשל פלדשטיין כששיקר? המקרה הזה צריך ללמד אותנו ענווה מהי. הסיווג הביטחוני השמרני יצא עם ידו על העליונה. הם זיהו נכון שפלדשטיין לא היה צריך לשרת בלשכת רה"מ.
ניתן ואף רצוי לעדכן את הכללים. אבל מי שחפץ בשינוי תשתיתי, יודע שמדובר בתהליך ארוך והדרגתי, מתוך עמדה של צניעות וסבלנות. הממשלה הנוכחית והעומד בראשה יוצאים נגד העיקרון של עצם קיום התשתית המינהלתית. נתניהו רואה במערכות הגדולות אויב. הצבא, מערכת המשפט, גורמי המקצוע או נציגי השירות הציבורי לא זקוקים לשיפור או עדכון, אלא לריסוק או מעקף. הם גורם מעכב או מזיק.
לא די בחקירה פלילית שתתמקד באשמים קונקרטיים, חשובים ככל שיהיו. חקירה כזו, מטבעה, תנסה לענות על שאלות של כוונה, מודעות ועבירה על החוק. אבל פרשת קטארגייט מחייבת מבט רחב יותר, מערכתי. היא מחייבת בדיקה מעמיקה של הסביבה שאיפשרה את המחדל ושל דפוסי העבודה. מבקר המדינה חייב להיכנס אל עובי הקורה ולברר כיצד נוצר מצב שבו אדם שאינו עובד מדינה, ללא סיווג ביטחוני וללא מקור מימון מוסדר, מקבל גישה יומיומית למרחבים הרגישים ביותר של מדינת ישראל. בדיקה כזו חייבת לכלול מיפוי יסודי של שיטות ההעסקה בלשכת ראש הממשלה ובירור אם מדובר בדפוס שמטשטש בעקביות את הגבולות שבין הפוליטי לממלכתי. הדוח, אם ייערך באומץ ויסודיות, יכול לגלות פרצות נוספות, שאולי לא העלינו בדעתנו שקיימות.
