הראיון שערך רביב דרוקר עם אליזבט צורקוב ב"המקור" הוא סיפור יוצא דופן, ולא רק בשל המקרה המדהים של החוקרת שנחטפה בעיראק ועברה שם שנתיים של עינויים, אלא גם בגלל האופן שבו היא הפכה למעין מבחן אמפתיה של המיינסטרים: מההתקבעות של נרטיב ה"תמהונית שהסתבכה וזבש"ה" ועד הנאצות שהיא סופגת כי העזה לחזור מהשבי בלי הדעות הנכונות או לפחות איזולירבנד על הפה — היחס לצורקוב מלמד על הקלות שבה ניתן להפוך דימוי שטחי למציאות מסוכנת (כשהייתה בשבי) ומשפילה (אחרי שחולצה ממנו).
למעשה, הפן התקשורתי בפרשה העגומה הזאת מתכתב עם דרמה אחרת מהימים האחרונים: חשיפת שיטות העבודה המפוקפקות של סביבת ראש הממשלה, שהשתילה לכאורה תעמולה פרו-קטארית שזכתה לפרסום מהדהד בחלק מהמהדורות על ידי כתבים בכירים. צורקוב, למשל, נדהמה לגלות בדיעבד דיווחים שנסמכו על גורמים כאלה ואחרים, שסיפרו על אזהרות שלא קיבלה ופגישה שלא הייתה עם אדם שלא קיים.
כשם שהמסרים שהעביר אלי פלדשטיין נשאו לכאורה אינטרסים נסתרים, כעת נדמה שגם התדרוכים השונים לגבי נסיבות חטיפתה של צורקוב לא רק נועדו לספק אינפורמציה על אירוע רגיש: נודף מהם ניחוח עז של מאמץ להוריד מהפרק כל אפשרות שמישהו בציבור הרחב יתעניין בגורלה. הטרגדיה היא שזאת לא הייתה משימה מסובכת: התיאור התלבש על הדימוי, כך שאפילו דרוקר מודה שאכל את הלוקשים.
ומכיוון שצורקוב עדיין רחוקה מלענות על הגדרות הקונצנזוס העדכני – הדעות, העיסוק, השם וכמובן שגם החזות הממושקפת והדיבור שמזכירים את עירית לינור – סביר להניח שהיא לא תיכלל בקריאות לחשבון נפש. אם תיאורי השבי המזוויעים לא קנו לה את הפריבילגיה שלא להיקרא "חלאה" על ידי עמית סגל בגלל ביקורת כמעט בנאלית על דיווח בחדשות 12, למה שמישהו (מלבד דרוקר) יאמר "שמעי, סיפרנו מה שאמרו לנו, ייתכן שיכולנו לבדוק טוב יותר, זה היה לא בסדר"? אם הכל נמשך כרגיל אחרי שהתברר כיצד "גורמים אמריקאיים" שפתחו מהדורות היו אמיתיים כמו מפלצת ספגטי, למה שמישהו יכה על חטא השחרתה של שמאלנית הזויה?
מנגד, במקום שלא היו הציבור והמדיה היו בעיקר שני אנשים: אֶמַה צורקוב, אחותה של אליזבת; ואדם בוהלר, שליחו של נשיא ארה"ב לענייני חטופים. גם הם מנפצים קונספציות: הפעלתנות, החום וגישת הנו-בולשיט של בוהלר בולטים להפליא לעומת ממשל ביידן (ובטח לעומת ממשלת ישראל), ואילו אמה מתגלה כבולדוזר בתחפושת של אקדמאית מסטנפורד. וגם טיפוס משעשע: כשסיפרה כיצד שאלה את אחותה "את בחיים?" בשיחתן הראשונה אחרי השחרור, היא הוסיפה ש"אני באמת יוצאת מהראיון הזה גם היסטרית וגם אהבלה". גם כאן, האמת לא יכולה להיות הפוכה יותר.
בקטנה
מבין המהדורות של קשת, רשת וכאן, רק בחדשות 13 הקדישו כתבה מכובדת ומקיפה למותו של מוחמד בכרי, איש תרבות חשוב ומשפיע גם אם הפך לסדין אדום במיינסטרים בעקבות "ג'נין ג'נין". בעוד לגבי חדשות 12 זאת לא ממש הפתעה – הרי בכרי אינו יוסף חדאד – תמוה שבשידור הציבורי לא נמצא מקום לרבע אייטם על אדם שהיה חלק מהנוף האמנותי והצלחתו ייצגה מגזר המהווה 20 אחוז מאזרחי ישראל. כמה אירוני שלבכרי לא נמצא מקום, ואת הכתבה הנרחבת על רשת האיפור "ספורה" ביצעה "ראש תחום התרבות".
