בצילום: אן (35), ג'וני (38), עמנואל (12), לאון (10), ליאם (5)
הדירה? 5 חדרים בשכירות. משלמים 7,800 שקל.
חולון? אן: "עברנו לפני חצי שנה מבת-ים, כי המשפחה התרחבה והיינו צריכים יותר מקום. סחבנו בבת-ים 5 שנים ועברנו לדירה יותר גדולה. חולון ובת-ים זה כמעט אותו דבר. אנחנו לא מרגישים הבדל גדול".
מאיפה אתם במקור? אן: "אני וייטנאמית. ההורים ברחו מהמלחמה שם בספינת פליטים. אף אחד לא רצה להכניס אותם, ובגין שהיה אז ראש ממשלה אישר לספינה להגיע לישראל ונתן ל-100 הפליטים שהיו שם תעודת זהות. ההורים שלי הגיעו ליפו ואני נולדתי בארץ. אמא שלי עבדה במלון הילטון 30 שנה ואבא שלי נפצע במלחמה בווייטנאם ולא תיפקד בצורה מלאה. ביפו יש לך מיקס, אבל אני הייתי האסייתית היחידה בבית ספר. תמיד אתה מרגיש שונה, אבל בסך הכל היתה לי ילדות טובה. אמא שלי מאוד הקפידה על המסורת הווייטנאמית והשרישה בי את התרבות וגם את האוכל".
ג'וני? "אני נולדתי בפיליפינים. אמא שלי עזבה אותנו והגיעה לישראל לעבוד, הכירה ישראלי והתחתנה איתו וכשהייתי בן 7 היא הביאה אותי ואת אחותי לישראל. זה היה מעבר קשה מאוד. רציתי לחזור כי שם גרנו בכפר ופה הייתי צריך להתרגל לעיר. נכנסתי לכיתה א' בלי לדעת עברית והכל היה מוזר וקשה אבל לאט-לאט התרגלתי".
איך הכרתם? ג'וני: "בצופים. כשהייתי בן 16 עברתי לגור לבד בדרום תל-אביב עם שותפים. הסתובבנו הרבה בפארקים, אהבתי להיות בחוץ והתחלתי לעבוד כשוטף כלים במסעדה. היו לי חברים בשבט איתן שזה שבט של עובדים זרים והיינו מגיעים לטיולים". אן: "אני פרינססה, לא הייתי באמת בצופים אבל חברים שיכנעו אותי לבוא לטיול ושיש מפגש של כל השבטים שבאזור תל-אביב. הלכתי ולא הפסקתי לבכות. לא הבנתי מה הביאו אותי לישון בשק על החול. רציתי את המיטה שלי אבל שם ראיתי את ג'וני פעם ראשונה. ישבתי על איזה סלע ואני זוכרת אותו עובר ומסתכל עליי, היה בשוק שיש אסייתית גם בשבט אחר של הצופים, וכמעט נתקע בעץ. התחלתי לצחוק. אחרי זה הוא חיפש אותי ולא מצא ורק אחרי שנה נפגשנו שוב'. ג׳וני: "כשראיתי אותה אז אמרתי לעצמי 'היא תהיה שלי'. פגשתי אותה שוב במקרה בתחנה המרכזית ולא נתתי לה להתחמק, ומאז אנחנו יחד".
מה אתם עושים? אן: "יש לנו מסעדה בדרום תל-אביב, באזור התחנה המרכזית הישנה, מסעדת אל מאנו. שואלים אותי מה זה 'אל מאנו' כי זה לא נשמע אסייתי, וזה בעצם קיצור של שני הבנים שלי, אל - זה לאון, ומאנו זה עמנואל. זה לפני שליאם נולד. שילבנו את שני המטבחים שלנו, הווייטנאמי והפיליפיני. שנינו באים מעולם המטבח".
מטבחים? אן: "עבדתי בהרבה בתי קפה במטבח אבל אף פעם לא בישלתי שם אוכל וייטנאמי. המקום האחרון שעבדתי בו היה מאנטה ריי בחוף תל-אביב ושם הבנתי שאני לא רוצה להיות יותר שכירה. המטבח הוא כל כך תובעני, במיוחד לאישה שיש לה ילדים, ועבדתי קשה ואמרתי 'למה שאני לא אעבוד קשה בשביל עצמי'. ורציתי להראות את הצד הווייטנאמי כי לא היה בישראל אוכל וייטנאמי אותנטי. זה מטבח שמאוד אוהב עשבי תיבול ומנות פרשיות. וג'וני הביא את האוכל הפיליפיני וככה אפשר ליהנות משני העולמות. רוב הזמן ג'וני במטבח, אבל אני עוזרת לו הרבה". ג'וני: "למדתי להכין גם את האוכל הווייטנאמי. היה קשה אבל למדתי".
קשה? ג'וני: "המטבחים מאוד שונים ורציתי להוציא את המנות הכי טובות שיש, והייתי צריך לראות אותה מבשלת. גם אחרי שהתחלתי הייתי כל הזמן מתקשר אליה. בסוף למדתי". אן: "פתחנו חודשיים לפני הקורונה והיינו צריכים להילחם כדי לשרוד. אני הייתי במטבח וג'וני הלך לעבוד במקום אחר כדי שנוכל להמשיך". אן: "בהתחלה אכלו אצלנו רק עובדים זרים ואחרי שנתיים הגיעו כמה בלוגרים לאכול במקרה, העלו פוסטים על המקום שמגיש אוכל וייטנאמי אותנטי בדרום תל-אביב ואנשים התחילו להגיע. עכשיו הזמינו אותנו גם להשתתף בפסטיבל צ'יינה טאון בשרונה מרקט שקורה השבוע. זה מלא דוכנים של מסעדות אסייתיות מכל הארץ, וזו הזדמנות שעוד אנשים יטעמו מהאוכל שלנו וככה יכירו אותנו יותר".
לעבוד יחד? אן: "זה האתגר הכי גדול בזוגיות שלנו. לטבחים יש אגו וסגנון עבודה. ג'וני היה שף במשך שש שנים והוא היה מחלק לי הוראות כאילו אני העוזרת שלו, ולא, אנחנו באותה רמה. גם שיטות העבודה במטבחים שלנו היו מתנגשות והיינו רבים, אבל הצלחנו להתגבר על זה. הבנו שהמטרה זה להצליח יחד". ג׳וני: "התחזקנו יותר והבנו שצריך לוותר". אן: "אוכל צריך להכין מהלב, ברגע שאתה עצבני אתה משדר את זה לאוכל, אז היינו צריכים להתגבר על זה ביחד כדי להצליח".
מצב כלכלי? אן: "קשה. מצליחים לשרוד אבל לא חוסכים. זה מאוד קשה להחזיק מסעדה והמזל שזה רק שנינו רוב הזמן. אין לנו איך לשלם משכורת לעוד עובד, אבל אני אוהבת את זה ולא חושבת על שום דבר אחר לעשות".
כריסמס? אן: "אני בודהיסטית, אבל אנחנו חוגגים גם כריסמס, גם פסח וסוכות".
הבילוי שלכם? אן: "ביום שני המסעדה סגורה אז אנחנו יוצאים לאכול במסעדות בתל-אביב. אנחנו שנינו אוהבים לאכול. אני מקנאה שיש להם צוות והכל".
