השבוע הזה הוא שבוע רע לתרבות הישראלית. למספרי הסיפורים הישראליים. בזמן שהממשלה הצביעה בעד סגירת גלי צה"ל, שר התרבות מיקי זוהר פתח במלחמה רבתי על כל עולם הקולנוע. זה החל ביצירת טקס אלטרנטיבי לפרסי אופיר, ולאחר גל פרישות של מועמדים מהטקס החדש, הצהיר השר כי יקים ועדה שתשנה או תבטל את חוק הקולנוע – החוק שמזרים חלק משמעותי מאוד מהתקצוב לתעשייה זו. במקביל הודיע השר כי מינואר יפסיק המשרד לפרסם קולות קוראים שמתקצבים את האיגודים המקצועיים בתחום.
מי שביקר בסט יודע שהיצירה על המסך היא יצירה קבוצתית. יש עשרות רבות של פועלים שעומלים על כל פריים, ואפשר למצוא שם את כל גווניה של החברה בישראל. מספיק לראות מהם התוכניות והסרטים שזוכים לאמון הקהל – הם הרבה-הרבה יותר מגוונים ממה שראינו לפני עשור או שניים. אפשר בהחלט לחזק את המגמה הזו, אבל זה לא מה שמעניין את השר.
גם גלי צה"ל (שבה שירתי כחיילת) הפכה עם השנים ממרחב חד-גוני למקום שמבקש רוחב פס. האם מדובר בתיקון מלא? ממש ממש לא. יש הרבה מה לשפר ולשנות. וגם רפורמה היא לא מילה גסה. אם ההחלטות היו נקודתית - ניחא. אבל מדובר במהלכים שיטתיים ואגרסיביים שמטרתם השתקה ושליטה, לא גיוון ופתיחת שורות.
צריך בהחלט לשאול מה תפקידה של אנומליה בדמות תחנת רדיו צבאית, איך אפשר לפתוח את השורות בתחום הקולנוע או מה מערכת היחסים המיטבית בין הגופים המממנים לאלו שמשדרים, מקרינים או מופיעים. אלו שאלות ענייניות, שיש עליהן מחלוקת בציבור. גם נקודות העיוורון הרבות של המיליה התרבותי בישראל ראויות לטיפול עומק. אבל המתקפה האגרסיבית של הממשלה על התרבות הישראלית לא מבקשת תיקון. היא מבקשת נקמה. ניחוש מושכל: זה לא ייעצר שם. גם התיאטרון, המוזיקה, הטקסים או המרחב הציבורי יסבלו מהצרות צעדים דומות.
באופן אבסורדי, הממשלה פתחה במלחמה על עולם התרבות בזמן שאנחנו גם תחת מתקפה בינלאומית חסרת תקדים. פועלי התרבות הישראלים כלואים בתוך צבת איומה: חרם מטורף בזירה הבינלאומית והצרת במות ופלטפורמות תרבותיות בזירה הישראלית. מעבר לפגיעה האנושה במטה לחמם של עשרות אלפים, זוהי פגיעה אנושה ביכולת של ישראל לספר את עצמה לעצמה ולעולם באחת התקופות הכי קשות ומורכבות שלנו.
