לטבח המחריד באוסטרליה קדמו לאחרונה קריאות בנוסח "הִרגו את היהודים בגז". בקנדה פירסמה פרופ' איילת קופר מחקר על רמת האנטישמיות באוניברסיטת טורונטו שבה היא מועסקת. היא מספרת, למשל, שעמיתים בפקולטה האשימו את היהודים במגפת הקורונה ובקידום החיסונים לנגיף למען בצע כסף, ובטענות כמו "כל היהודים שקרנים ומשקרים כדי לשלוט באוניברסיטה או בפקולטה". לה עצמה נאמר שיהודים הם "כוחניים", "שתלטנים", דואגים רק ליהודים אחרים, וש"אנטישמיות לא יכולה להתקיים, כי כל מה שהיהודים אומרים הוא שקר, כולל כל טענה על אפליה".
קנדה מציעה גם אנטישמיות פחות אקדמית, כגון ירי אל בתי ספר יהודיים, הצתת אוטובוס תלמידים, חילול בתי כנסת, התנכלויות יומיומיות, סירוב לרשום בתעודת הזהות ארץ הולדת "ישראל", השחתת עסקים, הפגנות המהללות טרור דווקא בתוך השכונות היהודיות, ועוד. "במקום שהיו פעם ניואנסים והסוואה, יש כעת קידום חצוף ומפורש של טרור ואלימות ג'יהאדיסטית", נכתב לאחרונה בעיתון הקנדי "נשיונל פוסט". "מהללים קבוצות טרור ומעודדים אלימות נגד יהודים. מפגינים מגיעים להפגנות בלבוש צבאי מלא: מדים, כיסויי פנים ואפילו אפודי מגן. וכל זה מתרחש תחת פיקוח ישיר של המשטרה, אפילו בסיועה".
1 צפייה בגלריה
בנייה חדשה בפדואל השבוע. דרך להתמודד עם אסון מחירי הדיור במרכז הארץ | צילום: בועז העצני
אנטישמיות גסה בסגנון ימי הביניים פורחת כעת בכל העולם המערבי. קנדה ואוסטרליה היו עד לאחרונה ידידותיות לישראל ובטוחות ליהודים, עד שעלו לשלטון ממשלות פרוגרסיביות שפתחו לרווחה את שעריהן להגירה מוסלמית, והגיעו ביחסן לישראל וליהודים לרמה של גרמניה 1935, במקביל לתהליך התמוטטות הסדר החברתי והביטחון האישי של יתר האוכלוסייה.
המצב בארצות אירופה המערבית זהה. בארה"ב, כל עוד טראמפ בשלטון, קיים מאמץ אמיתי להגן על היהודים, למרות שגם השמיים בצד הרפובליקני מתקדרים בשנאה בסגנון ימני בדלני. במדינות פרוגרסיביות בארה"ב התמונה היא אירופית לחלוטין - חורים שחורים ג'יהאדיסטיים, רדיפת לבנים בכלל ויהודים בפרט, כשכעת ניו-יורק הצטרפה רשמית למועדון הברברי הזה שבו עתידים חיי היהודים להפוך לבלתי נסבלים. אפשר להכליל את זה בקביעה שהגולה מקיאה את היהודים.
ביותר מדי מקרים בהיסטוריה הצטיינו היהודים בעיוורון לסכנות מתקרבות, באמונה במשאלת לב שמדובר בגל שתכף יעבור, אך הניסיון מוכיח שאלו שהבינו לאן הדברים מובילים ועזבו, הצילו את חייהם ורכושם. האיטיים יותר חמקו באיחור ללא הרכוש, והיתר שילמו בנפש. הטמפרטורה בכל העולם עולה תחת רגלי היהודים בתאוצה מסחררת, ואם ירצו או לא, במוקדם או במאוחר, רבים מהם ימצאו את עצמם בישראל.
כלומר, מדינת ישראל עומדת בפני גל עלייה עצום, וייתכן שמדובר בזרימה של מיליונים בזמן קצר מאוד, כמו בתחילת שנות ה-50 ובסוף שנות ה-80. למרות הקשיים בדרך, התוצאה הסופית של עלייה היא תמיד זינוק כלכלי וחברתי, כי יותר אנשים זה משק וצמיחה גדולים יותר. אי-אפשר לדמיין את ישראל ללא העליות ההמוניות בשנות ה-50 וה-60, למרות חבלי לידה קשים ביותר של עולים שהגיעו ללא רכוש אל מדינה שרק קמה אחרי מלחמה נוראה, ובקושי היה בה מה לאכול. כך גם אי-אפשר לדמיין את ענף ההייטק ללא גל העלייה מרוסיה. כלומר עלייה, בהגדרה, היא ברכה. במקביל, המדינות המערביות המתאסלמות תאבדנה את הכישרונות היהודיים, מה שעתיד להחליש אותן עוד יותר, ואלו יזרמו לישראל, יפרו אותה וייצרו פער הולך וגדל בינה לבין יתר העולם.
הדמוגרפיה היהודית ניצחה
יש לתחזית הזו משמעויות עצומות מבחינת ההיערכות. איך קולטים כל כך הרבה אנשים, מהם הלקחים מהעליות הקודמות, איך מנסים להקל את המשבר הגדול של עצם ההגירה, איך לנצל את כישוריהם ואיפה הם יגורו? יצירת פתרונות דיור לגל עלייה כזה היא אתגר גדול ביותר, כי לא רק הבנייה היא האתגר אלא גם היכן לבנות.
אחד החסמים הדמוגרפיים הגדולים ביותר בישראל הוא מחירי הדיור השערורייתיים. יש יהודים שלא עולים כי הם אינם מסוגלים לקנות כאן דירה, יש צעירים שעוזבים מאותה סיבה ויש ילדים שלא נולדים כי יקר מדי לקנות דירה גדולה יותר. הסיבה היא היצע וביקוש. הביקוש הגבוה נובע כתוצאה מילודה יהודית גבוהה, הפוך מרוב העולם, ועלייה שנתית ממוצעת שעד המלחמה עמדה על כ-30 אלף, כלומר תוספת אוכלוסייה של עיר קטנה כל שנה. מול הביקוש הגדול יש היצע קטן מדי, כי במיני-ישראל של הקו הירוק הולך ואוזל השטח במרכז וסביב ירושלים, ואלו הם אזורי הביקוש שמכתיבים את רמת המחירים הארצית.
הפתרון פשוט ומונח על כף היד - מעבר לקו הירוק. ירושלים מוקפת משלושה כיוונים באזורי בנימין וגוש עציון, ומערב השומרון הוא למעשה "גוש דן מזרח", כי אפשר לצייר קווים ירוקים בשפע, אבל את המרחקים אי-אפשר לשנות. רוחבה של רצועת החוף הוא 14-25 ק"מ בלבד והיא כבר עולה על גדותיה.
המתנחלים, לאורך 58 השנים האחרונות, "התאבדו" על שמירת השטח הזה בידי ישראל והצליחו לתקוע רגל בדלת שאותה דחפו מצידה השני יתר מדינות כדור הארץ, חלק מישראל והטרור הערבי. בתנאים הללו הם הצליחו להקים מערכת של מעל 320 נקודות התיישבות, ערים, יישובים, מאחזים, חוות. 320 עוגנים שבהם חיים כיום כ-550 אלף איש, לא כולל ירושלים. לאורך רוב התקופה הזו נבלמה הבנייה ביו"ש מסיבות פוליטיות, ולמרות זאת נוצרה מציאות שכעת מאפשרת למדינת ישראל להתמודד עם אסון מחירי הדיור על ידי בנייה, הרחבת כמה כבישים ובהמשך בניית מסילות ברזל, כי כל התשתיות כבר קיימות באזור שהוא למעשה המרכז הגיאוגרפי של הארץ.
במשך שנים ניטש ויכוח דמוגרפי בין ימין לשמאל, כשהטענה העיקרית משמאל הייתה שקצב הגידול הערבי מוביל אותנו למציאות של שלטון מיעוט יהודי על רוב ערבי. מסקנתם הייתה להיפטר מהשטח שבו יתרבו הערבים מחוץ למדינת ישראל. עברו עשרות שנים והדבר לא קרה כי הילודה היהודית זינקה, הילודה הערבית צללה, עולים חדשים הגיעו, קיימת הגירה ערבית משמעותית החוצה, ובניגוד לתחזיות של אנשי מקצוע רציניים, דווקא הדמוגרפיה היהודית ניצחה.
בהינתן עלייה קבועה, שצפויה לזנק בקרוב, בתוספת הנטייה הישראלית להביא ילדים רבים, כולל במגזר החילוני, יותר שטח משמעותו יותר היצע, שעשוי לרסן את מחירי הדיור, דבר שמשמעותו יותר עולים ויותר ילדים. התוצאה היא ששטחי יו"ש הופכים מבעיה דמוגרפית - לפתרון שהפך לקריטי במיוחד נוכח גל העלייה הצפוי. בממשלה הזאת מוביל בצלאל סמוטריץ' זינוק דרמטי בבנייה ביו"ש, כחלק מהמרוץ בשטח מול הערבים. באותה הזדמנות עשוי הדבר להוות חלק ממענה לצונאמי העלייה הצפוי.
