א' הוא צעיר, סטודנט, מצביע ימין, שאני מאוד אוהב ומכבד. לפני כמה ימים נתקלנו זה בזה בחניון. עצור לרגע, עצור, קרא. האם אתה יכול להסביר לי מה העניין עם קטארגייט? מה הדבר הזה?
הוא היה מוטרד. ייתכן שהמילה הנכונה היא "נסער". ביקשתי להרגיע אותו. בגידה אני לא חושב שהייתה כאן, אמרתי, לא בהגדרה שלה בחוק הפלילי. ריקבון היה. לשכת ראש הממשלה רקובה עד היסוד: רקב באקווריום. וזה רק קצה הריקבון.
הקול הוא קולו של ראש ממשלת ישראל; הידיים ידי קטאר. מי היה מאמין.
הוא סירב להירגע. יש, חשבתי, שתי נקודות דומות בין פרשת פלדשטיין, שיחד עם הבוס שלו פעל למען אינטרסים זרים בלשכת ראש הממשלה, לבין פרשת אפשטיין, הסוחר בקטינות שהיה ידידו החשאי של טראמפ: הראשונה היא הריח המחליא שעולה משתי הפרשיות; השנייה היא שלא חשוב כמה מיומנים טראמפ ונתניהו בהסברת עצמם – את הפרשיות האלה הם יתקשו מאוד להצדיק בבייס שלהם. טראמפ תקוע באפשטיין; נתניהו תקוע בפלדשטיין. בית דין לא יעזור.
בפלדשטיין נתקלתי בראשית הקריירה הדוברית שלו, כאשר היה קצין זוטר ביחידת דובר צה"ל. הוא מונה לדובר אוגדת איו"ש ומהר מאוד הפך לאגדה. אמרו עליו שהוא היד הארוכה של יוסי דגן, ראש המועצה האזורית שומרון וקבלן קולות מרכזי בליכוד; אמרו עליו שהוא מאכער, ידו בכל ויד כל בו; כאשר באוקטובר 2021 מונה אבי בלוט למפקד האוגדה, אמרו שבכל מה שנוגע ליהודים, המפקד האמיתי של האוגדה הוא אלי פלדשטיין; אמרו עליו שהוא לא חטא מימיו בדבר אמת. את האמירה הזאת שמעתי מפי אחד מאנשי זרועות הביטחון. הערתי לו מיד שהוא טועה: גם שקרנים אומרים מפעם לפעם אמת.
זה מה שמקרב אותנו להבנת הפרשייה הנוכחית. כמוה כבניין רב-קומות. קל לתעות בה, קל לבלבל בין טפל לעיקר. קומה אחת בה, עניינה מסמך חמאסי שפרסומו נאסר על ידי הצנזורה ואז הודלף ליומון הגרמני "בילד". הדלפות כאלה, של חומרים מסווגים, נעשו אינספור פעמים בעבר, בכל הממשלות. נתניהו הִרבה לעשות זאת בכל תפקידיו. עקיפת הצנזורה באמצעות פנייה לגוף תקשורת בחו"ל היא מעשה מביש. בניגוד למה שאומר פלדשטיין, היא רחוקה מלהיות פרקטיקה מקובלת בין עיתונאים. אולי זאת פרקטיקה מקובלת בין פקידי לשכת ראש הממשלה.
מה שחשוב בסיפור ה"בילד" איננו ההדלפה, אלא המזימה: להזין את הציבור הישראלי במידע מוטה בנושא הכי טעון, הכי רגיש, שעל סדר היום: עמדת חמאס במשא ומתן על שחרור החטופים. שימו לב להבדל: כאשר החייל החטוף נחשון וקסמן נהרג במהלך פעולה לשחרורו, ב-1994, ראש הממשלה יצחק רבין לקח אחריות מלאה לכישלון. כאשר ששת החטופים נרצחו ברפיח, לשכת נתניהו הדליפה פרסום מטעה לעיתון זר.
הקומה הבאה היא שורה של פרסומים כוזבים שפלדשטיין שימש צינור לפרסומם. רבים תהו איך כתבים בולטים, בעיקר כתבים צבאיים, נפלו שוב ושוב בפח שטמנה להם לשכת ראש הממשלה.
כדי להבין איך התקלה הזאת קרתה, קורית ועוד תקרה, צריך להבין מה השתנה בשנים האחרונות בעבודת הכתבים. כתב יושב באולפן שעות כשפניו למצלמה ועיניו בסלולרי. הציפייה ממנו היא שישדר מיד כל פיסת מידע שמגיעה אליו – העיקר להיות ראשוני, בלעדי, חושפני, כל הממבו-ג'מבו שיועצי רייטינג מכניסים לכתבים לראש. לא רק שאין לכתבים זמן לבדוק ידיעה – אין להם זמן לעכל את תוכנה, לעבד אותה בראש, לעמת אותה עם מידע קודם. אנחנו בעידן עיתונות הווטסאפ.
זה הטרף הקל שדוברים כמו פלדשטיין ועמיתיו בלשכת ראש הממשלה מתנפלים עליו. הכתבים הצבאיים הם טרף קל במיוחד: הם רגילים לקרוא את הודעות דובר צה"ל כפי שהן, בלי ערעור, בלי הרהור. הם נחשבים לסמכות, אם לא לגיבורים – לפרזנטורים של גיבורים.
אין עונש על שקר: כתבים במרחב הדיגיטלי, באתרים, ברשת, ברדיו, בטלוויזיה, לא יכולים להרשות לעצמם מה שאנחנו, בעיתונות האיטית, הישנה, הרשינו לעצמנו. ודאי שאין עונש על שקר בערוצי התעמולה של השלטון: שם השקר מצמיח כנפיים.
שלושת פרקי הראיון שעשה עמרי אסנהיים עם פלדשטיין היו מסמך מרתק. אסנהיים יודע לדובב, יודע לעשות טלוויזיה. עם זאת, צריך להבין שכל מילה שנאמרה, כל מסמך מהחקירה שפורסם, כל ידיעה ששודרה בגופי תקשורת אחרים, עוצבו וסוננו על ידי עורכי דין. מציאות שבה אותו פרקליט, עמית חדד, מורשה לייצג את נתניהו ואת אוריך, שני לקוחות שיש ביניהם, לכאורה, ניגוד אינטרסים שזועק לשמיים – היא חלק מהריקבון, חלק מהריח.
קטארגייט היא הקומה העליונה, הפנטהאוז. גם אם נאמץ את הגישה המקילה ביותר, זאת שמרחיקה את נתניהו מהעניין ומניחה שפלדשטיין, אוריך ואיינהורן אומרים בעיקר אמת – התוצאה קשה לעיכול. העבודה בלשכת ראש הממשלה היא משרה מלאה. זה נכון גם לגבי עובדי ניקיון, קל וחומר יועצי תקשורת. אין חלטורות, אין כספים מהצד. מי זה איינהורן, מי זה בירגר, מי זה פוטליק: מי שהולך דרכם מגיע בסוף לקטאר.
בדרך הרקובה הזאת מגיעים בסוף לקמפיין חמאסי שמתחזה לדברו של ראש ממשלת ישראל. נוח לומר שתחת נתניהו לשכת ראש הממשלה מתנהלת כמו שכונה ולפטור את העניין כתקלה ניהולית. בשכונה כזאת אנשים הגונים לא רוצים לגור.
שקר. פשוט שקר
הפרקליט הצבאי הראשי, אלוף איתי אופיר, החליט בשבוע שעבר לסגור את תיק החקירה בפרשת מותם בלבנון של לוחם גולני גור קהתי והאזרח זאב ארליך. ההחלטה נומקה בכך שהתובע, אל"ם אלי לברטוב, שינה את דעתו: קודם תמך בהגשת כתב אישום על המתה בקלות דעת נגד יואב ירום, מי שהיה רמ"ט גולני, ואז, בעקבות עדות נוספת, של המ"פ, התהפך.
עשיתי מה שניתן כדי לברר על מה ולמה התהפכה ההחלטה. הטיעון של הצבא נשמע הגיוני: הגילויים הנוספים יצרו ספק סביר, ועם ספק סביר לא הולכים לבית משפט. אף על פי כן, ההחלטה מקוממת. לא רק בגלל ההתעמרות במשפחה או הפקפוק באמיתות הממצאים החדשים. השתלשלות הסיפור הזה מלמדת שבצבא לא הפיקו עדיין את הלקח מיוהרת 7 באוקטובר.
ההודעה שפירסמה הפרקליטות הצבאית באמצעות דובר צה"ל, הופכת את סיפור האירוע: מטיול של קצין בכיר ואזרח שלא היו צריכים להיות שם, לסיור מתוכנן שהסתיים בקרב גבורה. זה שקר, פשוט שקר: לא היה ולא נברא. אם הכל היה בסדר, מדוע הפצ"רייה ממליצה על "צעדים פיקודיים"? נגד מי? ומדוע היא פוטרת בלא-כלום החלטה בהולה של אכ"א לחייל לצה"ל אזרח שעות לאחר מותו, למרות שהתחזה לחייל? כך נוהג צבא?
האירוע היה חלק מהתפרקות ממשמעת שהכתה שוב ושוב בצה"ל לאורך המלחמה, הרגה לוחמים, הרגה חטופים, הרגה אזרחים. אולי יש ספק בבית המשפט, אבל אין ספק בתוצאה.
צה"ל נקלע למחסור חמור בכוח אדם לוחם. זה מסוכן. כל מי שביטחון המדינה יקר לו, צריך לעודד היום אנשים טובים לשרת בקבע ובמילואים. מצד שני, אי-אפשר להניח לתרבות הסמוך, הכסת"ח, לשוב ולפרוח. כמו שלמדנו באירוע בלבנון, זה רע גם ללוחמים.
היחיד שלא כועס
הכעס הוא נשמת אפה של הפוליטיקה הישראלית. 119 גברים ונשים – יותר, אם מביאים בחשבון את החוק הנורווגי – קמים בוקר-בוקר אל יום הזעם שלהם: פורקים זעם באינסטגרם, בטלגרם, בטיקטוק, בפייסבוק, ברדיו, בטלוויזיה, במליאת הכנסת. תסמונת גוטליב: מי שלא כועס, לא קיים. רק אחד מתעקש להיות מפויס. שמו מנסור עבאס. יש יהודים שהרוגע שלו מוציא אותם מדעתם.
המסר הברור שעולה מכל סקר בחברה הערבית אומר: אנחנו רוצים שהמפלגות הערביות ירוצו יחד, ברשימה משותפת. רק כך נוכל להוציא את המצביעים שלנו בהמוניהם לקלפיות, להגיע ל-15 מנדטים ויותר ולאלץ את הממשלה הבאה להתמודד עם הבעיות הקיומיות שלנו. ראשי מפלגות האופוזיציה היהודיות עוקבים אחר המאבק הזה בתערובת של חשש ותקווה: חשש שכל סימן לשיתוף פעולה עם ערבים יבריח מהם מצביעים; תקווה שביום פקודה הפוליטיקאים הערבים ימחלו על כבודם ויעזרו להם להקים ממשלה חלופית. מחרימים בגלוי ומחמיאים בחשאי. הריקוד שלהם, שניים אחורה ואחד קדימה, מסורבל, מאולץ, שקרי. הם מפחדים.
אנחנו נקים ממשלה של מפלגות ציוניות, רק מפלגות ציוניות, מתחייבים בנט, לפיד, ליברמן, איזנקוט, גנץ. אני מתקשה להבין את החישוב המתמטי: מי שפוסל גם את שתי המפלגות הכהניסטיות, גם את הליכוד של נתניהו, גם את החרדים וגם את הערבים – יזדקק לנס כדי להקים ממשלה שנשענת על רוב יציב. אני מתקשה להבין את המינוח: איך מפלגות חרדיות ששנאת הציונות היא לב האידיאולוגיה שלהן, הופכות פתאום, בהבל פה, לציוניות; איך הצעירים ששרים "נמות ולא נתגייס", עריקים ברשות התורה, הם והרבנים שלהם, הופכים פתאום לציונים למהדרין, וכמוהם הרב יוסף, שמאיים לעזוב עם מאמיניו את הארץ.
הציונות שראשי האופוזיציה מדברים עליה היא פייק: הם אומרים "ציונים בלבד" אבל מתכוונים ליהודים בלבד. כל מי שעיניו בראשו מבין את זה, אבל הם ייעלבו עד עמקי נפשם אם יקראו להם גזענים.
קבוצה בשמאל היהודי התגייסה להכשרת השותפות עם רע"מ. "ניצחון בבחירות – הקול הערבי", נקראת קבוצת הווטסאפ שלה. כפי שמרמז השם, היא מתמקדת בחשבון הקולות בקלפי.
לא כולם גזענים
מנסור עבאס לא נבהל מהקריאה לאחדות ולא נבהל מהמבחן בציונות. הוא בשלו.
שוחחנו שלשום. "איך כל התהליך הזה של רע"מ התחיל?" שאל עבאס והשיב: "בימין. אני התחלתי את התהליך עם הימין והליכוד. זה היה בסבב הרביעי של הבחירות, ב-2021. נתניהו רצה להקים ממשלת ימין על מלא, עם בנט, שהיה אז בקצה הימין. היו להם 59 מנדטים. נתניהו רצה שרע"מ תצטרף, אבל סמוטריץ' הטיל וטו.
"כשבנט ראה שנתניהו נכשל, הוא הלך אל לפיד. הימין הוליד את השותפות עם רע"מ, לא מפלגות המרכז-שמאל. אפשר להתווכח אם רע"מ היא נכס או נטל, אבל אי-אפשר להתכחש לעובדות. כל בוחר יודע שהיינו שם; כל בוחר יודע שנהיה. השותפות איתנו מגולמת בהחלטה של הבוחר. לא חשוב מה יכריזו בנט או לפיד או ליברמן: הם לא יאבדו מצביעים אם יגידו שהם יצרפו אותנו, ולא ירוויחו מצביעים אם יגידו שלא יצרפו. הבוחרים חכמים. הם יגידו, השותפות עם רע"מ איננה הבחירה המושלמת אבל זה מה שיציל אותנו מממשלת ימין על מלא".
הם אומרים שלאחר 7 באוקטובר היהודים לא מוכנים לממשלה עם ערבים, אמרתי. אם ישתפו איתך פעולה, יפסידו בבחירות.
"שיעשו מה שמתאים להם", אמר בנחת. "אני אמשיך להרים את הדגל שלי. לא השררה מעניינת אותי, לא מנעמי השלטון. אני חושב על הנרצחים בחברה הערבית, מה אני יכול לעשות כדי להפסיק את מעשי הרצח. במקום להיות פוליטיקאי של ייצוג ומחאה, אני רוצה להיות פוליטיקאי של המעשה. אני רוצה להיות חלק מהפתרון".
כשהוא מדבר על פוליטיקאים של ייצוג ומחאה, הוא מתכוון לאחמד טיבי ולאיימן עודה, עמיתיו ויריביו. בינתיים הוא מסרב להיענות לקריאה של טיבי להקמת רשימה משותפת.
"טיבי רוצה רשימה אחת כי מבחינה אלקטורלית היא תיטיב איתו. יהיו לו שניים ואולי אפילו שלושה חברים בכנסת. זה גם החשבון של חד"ש: הם רוצים להגיע לחמישה מנדטים. השאלה היא בשביל מה.
"המטרה הפוליטית של המפלגות הערביות – נקרא להן הקלאסיות – היא להיות בכנסת, באופוזיציה נצחית. הנציגים שלהן ימחו נגד כל ממשלה, יילחמו נגד כל ממשלה. לפני שש שנים בדיוק, בדצמבר 2019, אתה פירסמת ב'ידיעות אחרונות' ראיון עם איימן עודה שבו אמר שהוא מוכן להצטרף לממשלת מרכז-שמאל. מיד לאחר שהידיעה התפרסמה, עודה פירסם פוסט שהציב תנאים בלתי אפשריים להצטרפות שלו".
זה לא פייר, מחיתי. מי שקילקלו את החגיגה היו בעיקר היהודים. יועז הנדל ואחרים הטילו וטו. גנץ נבהל.
עבאס צחק. "אמרתי אז לאיימן: אני יכול להביא את רע"מ לממשלה. האם אתה תביא את חד"ש? הוא לא יכול היה להביא את חד"ש".
מדוע אתה פוסל הליכה ברשימה משותפת היום, שאלתי.
"האיחוד יפגע בי כמי שמוביל תהליך של שותפות אזרחית", אמר. "הוא יקבור את התהליך. הם מחבקים אותי חיבוק דוב. אמרתי להם, תודה רבה".
מדוע אתה פוסל הליכה ברשימה משותפת במסגרת בלוק טכני בלבד, שאלתי. למחרת הבחירות יתפצל כל אחד לסיעתו, לחזון שלו.
"כי הם רוצים שההחלטות ברשימה המשותפת ייקבעו בהצבעה", אמר. "הם יהיו הרוב. אם הם כל כך רוצים ללכת יחד, למה שאנחנו לא נהיה הרוב?"
האם ראשי מפלגות האופוזיציה יושבים איתך, שאלתי.
"יאיר גולן מהדמוקרטים נפגש איתי", אמר.
והשאר? שאלתי.
"בוא נדלג", אמר. "כל עוד מנהיגי האופוזיציה לא מוכנים לעמוד מול המצלמות ולהגיד שהם משתפים איתי פעולה, אין שיח".
מה אתה חושב עליהם, שאלתי.
"מנהיג צריך אסטרטגיה", אמר. "גם אם הקואליציה תגיע ל-61 או 62 מנדטים, היא תקרטע. לפיד היה צריך לומר, אנחנו צריכים 61 מנדטים ואת רע"מ מעבר ל-61 המנדטים.
"הגישה של 'רק לא ביבי' לא צלחה. אם אנחנו רוצים לעשות שינוי – מנהיג צריך להפגין מנהיגות. לא לפחד. אני מאמין שמנהיג צריך להנהיג, לעצב דעת קהל, לשכנע את הציבור.
"למה אנשים לא רוצים את רע"מ? לא כולם גזענים. יש רבים שדואגים ברצינות לביטחון המדינה. הם חוששים שהנוכחות שלי בקואליציה תפגע בביטחון. אני מסביר להם שזה לא המצב. לפי הסקרים שלנו, לפני כמה חודשים רק חמישה אחוזים תמכו בממשלה עם רע"מ. היום 40 אחוז. יש הבדל בתשובות: אני, מנסור עבאס, מקבל יותר אהדה מרע"מ".
בינואר או בפברואר תתכנס ועידה של רע"מ שתשחרר את המפלגה מהמרות של השורה, מועצת גדולי התורה שלה. עבאס נערך לבחירות – וליום שאחרי.
