עשר שנים, ודאי בישראל, הן הרבה יותר מ"תקופה". ומכיוון ש"זגורי אימפריה" סייעה להגדיר את ישראל של העשור הקודם, הקאמבק שלה הוא סיכון רציני, שלא לומר משימת התאבדות. לא סתם היוצר מאור זגורי, בהודעה לעיתונות לקראת העונה החדשה, אמר שהשאלה לא הייתה "מתי" הסדרה תחזור אלא "למה": מאוד לא נעים לראות אימפריה שעבר זמנה, ורק היא לא מבינה את זה.
הפרק הראשון בעונה השלישית, שיכול בקלות להחזיק גם כספיישל חד-פעמי, הוא חתיכת תשובה לשאלת ה"למה": 80 דקות של טלוויזיה וירטואוזית, חכמה, מצחיקה ועמוסה בסצנות דרמטיות, קומיות ומעוררות מחשבה. מי שעקב אחרי העונות הראשונות יזהה מיד את הלב הפועם של הסדרה מתחת לכל מיני שדרוגים אמנותיים שנוספו לה, בהתאם למעמדו החריג של זגורי ככותב וכבמאי. מי שנחשפים לראשונה לאחת המשפחות הכי סוערות שנצפו על המסך – ולא רק המקומי – מקבלים סיבה טובה מאוד לבדוק מה הם החמיצו וגם למצוא את ההבדלים.
בינתיים הצטברו אצל הזגורים מספיק צרות: בהיעדרו של משה איבגי מסיבות ברורות, דמותו המיתולוגית של האב אלברט (בבר) הועלמה (באמצעות הסבר שבעצמו מהווה כר פורה לפרשנויות) ובבית המשפחה נותרה האם הדומיננטית (בלשון המעטה) ויויאן (שרה פון-שוורצה) ושאר האחים והאחיות. הבולט מתוכם הוא אביאל (עוז זהבי), שאף פעם לא הצליח לעזוב וכיום הוא מאוורר את תסביכיו בערבי שירה וגם מנהל בסתר זוגיות עם משוררת אקטיביסטית בשם מרסל (אריאל סטבון). רק אחותו אבישג (חן אמסלם) עודנה מצויה בהרפתקה התל-אביבית שלה, שנתקלת במכשולים המוכרים לכל מהגר מהפריפריה. החובות, כמו האוכל והכלים, עדיין נערמים על שולחן ה"אימפריה" וגם עכשיו אין מתנדבים לפנות אותם. ואז מופיע צ'ק מפתיע, וכל המטענים סביב כסף, כבוד ועוד אלף ואחד נושאים מתפוצצים בטקס הברית לבנו הטרי של האח אבי (קובי מימון).
לצד סחרחורת של דיאלוגים חדים, פאנצ'ים חזקים, משחק מעולה ושילוב נדיר בין רוחב יריעה של קולנוע לדחיסות של תיאטרון, ההצלחה של הפרק נעוצה ביכולת לנוע באלגנטיות בין הסיפור עצמו לבין המורשת של הסדרה. אפשר להבין לו הוחלט לברוח כמה שיותר רחוק מהחשיבות של "זגורי אימפריה" כמטאפורה כבדת משקל והשפעה, אבל הבחירה החכמה והמוצדקת הייתה לרוץ לקראתה בכל הכוח ולהציף הכל: משבר הזהות המזרחית בעידן הפוליטיקה של הזהויות; האחריות שבאה עם הסטטוס של "אליטה חדשה"; ואפילו היחס הספציפי לראש הממשלה. הייתה חסרה רק סצנה של המשפחה נקרעת מצחוק מול שלום אסייג ב"שנות ה-80", שסימנה את עצמה לעיתים כיריבה אידיאולוגית של "זגורי אימפריה" (למשל סביב היחס המזרחי לזיכרון השואה). אולי גם זה יגיע בהמשך: העיקר שיש אחד כזה.
