"אין עם מי לדבר, אנחנו חסרי אונים. אנחנו שמחים על הנס שהמשפחה יצאה בחיים מטיל שנוחת לנו בסלון והפך את קירות הבית לאבק וגרגרי אבנים. אבל הבירוקרטיה ושאנחנו שקופים ונשארנו לבד לגורלנו, זה כבר המדינה ששכחה מאיתנו", אומרת עדנה שבתאי.
עדנה, בעלה ידידיה, בתה ובעלה ושתי הנכדות ניצלו בנס מפגיעת הטיל האיראני, אך ד"ר גניה בלינדר, דיירת בשנות ה-70 לחייה, שגרה בשכירות ביחידת הדיור של משפחת שבתאי ב-18 השנים האחרונות, לא הספיקה להגיע לממ"ד ונהרגה.
ידידיה (77) בנה במו ידיו את הבית הפרטי ברחוב הצדף בשכונת נווה ים בראשון-לציון לפני כ-35 שנים. "אני חי כפליט במדינה שלי", אומר שבתאי כשהוא יושב בסלון הדירה ששכר בקומה השישית. ידידיה מדבר בשקט, קולו ופניו משדרים עייפות. אחרי שטיל איראני נחת לו באמצע הסלון ב-14 ביוני, ביום שבת לפנות בוקר, הוא ובני משפחתו יצאו עם הבגדים שעליהם והכל נקבר תחת הריסות הבית שבו גידל את שתי בנותיו ונכדיו שיחקו בחצר שבה שתל יותר מ-20 עצי פרי שהניבו פירות. ידידיה מבין היום שהוא נותר לבד בגילו להתמודד עם האתגר לבנות בית. "אין לי מושג מאיפה לקחת את האנרגיות", הוא אומר, "בגיל שלי לבנות בית חדש".
במרכז רחוב הצדף בשכונת הווילות בנווה ים עבדו אתמול פועלים בשיפוץ הבתים הפרטיים שקירותיהם שרדו את פגיעה הטיל. במרכז הרחוב שני בורות ענק נפערו באדמה, בכל בור עמד צמד וילות שהפכו לערימת אבנים שדייריהן פונו וממתינים שפועלי הבניין יניחו את היסודות לבניית הבתים. אחד הבתים הוא של משפחת שבתאי שרק עכשיו הגישו תוכניות לעיריית ראשון-לציון. "הכל לוקח זמן, אני מקווה שאני אזכה לחגוג את יום הולדת 80 שלי בבית החדש שנבנה", שבתאי מחייך חיוך ציני ומוסיף, "אני לא מאמין שזה יקרה. בגיל שלי אי-אפשר לדעת מה יהיה איתי מחר".
עדנה האישה אומרת כי "בעוטף, ואני חלילה לא משווה, המדינה מובילה את הבנייה, ואצלנו השאירו אותנו לבד להתמודד. אנחנו בקושי קמים לעוד בוקר שגרתי. בכוח מנסים לחיות, לצאת מהבית. אני כל היום בוכה. לאחרונה אישרו לי טיפול פסיכותרפי, גם הנכדה בת השלוש ובכלל כל המשפחה בטיפול. ידידה מעדיף להתמודד לבד". ידידיה מספר כי "אני לא מצליח לישון בלילה. הדי הפיצוץ שוב ושוב מתרוצצים בראשי. המדינה עד היום לא אמרה לי כמה היא מקציבה לי לבנות את הבית, נתנו לי מקדמה והכסף בבנק. אני פוחד לעשות טעוית בבנייה או שחלילה איזה בעל מקצוע יעקוץ אותי ואתקע בלי כסף להשלים את הבנייה. הלוואי שמישהו מהעירייה או המדינה היו לוקחים עליהם את פרויקט בניית הבית".
בעקבות פניית "ידיעות אחרונות" אתמול לרשת המסים, יצרו איתו קשר משם ושלחו לו דוח שמאות שבו מפורט הסכום הכספי שבו הוערכה בניית ביתו מחדש "הסכום בשמאות בסדר ומאוד-מאוד תודה ל'ידיעות אחרונות' שמלווים אותנו".
קירות סלון הבית עירומים מתמונות, והמזוודות עדיין מחכות שיפרקו אותן, "אני פוחדת לקנות רהיטים. מה נעשה אם נעבור שוב דירה? עוד פעם הובלות?" אומרת עדנה. "אחרי הטיל התלבשנו מתרומות של בגדים, אין לי חשק לקנות בגדים או דברים שייתנו קצת מראה לבבי לבית. עכשיו בחורף קנינו מעילים ושמיכות". על שידה שנותרה בבית ששכרו בחולון במחיר 5,900 שקל שהמדינה משלמת מונחים ספרים, ליד שבועון "לאישה" ובתמונת השער שוטרת ועל ידיה נכדתה איילה, שהייתה בת 7 שבועות כשהוצלה מתוך ההריסות. אז עברו על המשפחה דקות שנדמו כנצח, כשלא ידעו אם שרדה את הטיל האיראני.
שבתאי מספר בכאב כי "מעולם לא גרתי בבניין, תמיד בבית קרקע. פתאום בניין זה קשה לנו והתחושה שהכל זמני בדירה". שבתאי מתגעגע לחיים ולבית שלפני הטיל, אף שבבית הזה עברה המשפחה שתי טרגדיות: בנו הבכור אורי ז"ל, טבע למות בשנת 2004 בטיול של הצופים בכנרת, כשהוא בן 15. מאז שבתאי לא עבד. "זה שבר אותי ולא חזרתי לעבוד". הטרגדיה השנייה, הוא מספר היא "הטיל האיראני שהמשפחה שרדה בנס, ולצערנו גניה ז"ל, שהייתה בת בית אצלנו, נהרגה".
שבתאי חי ללא פנסיה ומתקיים כיום מקצת ביטוח לאומי שביחד עם אשתו מסתכם ב-5,100 שקלים, את ההשלמה הוא קיבל בהשכרת שתי יחידות בביתו הפרטי בסכום מצטבר של 5,000 שקלים. "דמי השכירות היו הפנסיה שלי וככה יכולנו לחיות בצניעות". היום מס רכוש דחה את התביעה שלו לקבל פיצוי בגין דמי השכירות של שתי יחידות הדיור שנהרסו עם הבית. בעקבות פניית "ידיעות אחרונות" לרשות המסים "הדחייה של תשלום פיצוי בגין הפסד השכירות ייבחן מחדש".
שבתאי אומר, "לא קניתי רכב במקום הרכב שנפגע כי אני בסכום הזה של לחיות מ-5,100 שקלים הקצבה מביטוח לאומי לא מסוגל להחזיק רכב. ככה יוצא שאני ואשתי לא ניידים ותקועים בבית. אנחנו חיים בצמצום ואני שורף חסכונות ששמרתי לעת זקנה. לא יודע מה יהיה כשאני צריך לגור בשכירות כמה שנים".
שבתאי אומר בכאב, "בגיל שלי כשיגיע הרגע לשתול עצי פרי בגינה, כבר לא אשתול שתילים קטנים שייקח שנים עד שייתנו פרי. בגילי אשתול עצי פרי בוגרים בחצר", אומר בעצב שבתאי. כשהוא נשאל על מה הוא חולם, הוא עונה, "אפילו אין לי כוח לחלום על היום שבו אשב תחת עץ הפרי ואשתה קפה של בוקר".
