באוניברסיטת בר-אילן התכנסו בשבוע שעבר מאות אנשים, לעימות בין שני מומחים. השאלה שנדונה: האם אשרף מרוואן, "המלאך", מצרי שהופעל על ידי המוסד, היה "מקור נאמן" לישראל, או "בורג מרכזי בתוכנית ההונאה" ששיטה בישראל, הרדים אותה ואיפשר את הפתעתה. לשאלה זו יש משקל רב בקביעת האחריות לתוצאה הידועה: הפתעת יום הכיפורים. אלפים שילמו בחייהם, המזרח התיכון השתנה. השניים שהתעמתו, ד"ר רונן ברגמן - שפירסם בעיתון זה בהרחבה את ממצאי תחקירו בנושא - ופרופ' אורי בר-יוסף, היו מאוד משכנעים בדבריהם ובכתביהם בנושא. ואף שהדיון נסב על 6 באוקטובר 1973, רבים בקהל חשבו על 7 באוקטובר 2023: אם קשה לגבש עמדה לגבי אירוע שהוא כבר "היסטוריה", כיצד ניתן לקבוע עובדות ולגבש מסקנות לגבי פצע שנפער רק לפני כשנתיים, עודנו מדמם, והדיון בו מערב מנהיגים שחיים איתנו ומתכוונים להמשיך להשפיע על גורלנו?
מי יוכל לקבוע מי צודק? האם מדיניות הממשלה כלפי חמאס לאורך השנים הייתה שגויה? האם למאבק הפנימי בישראל הייתה השפעה? האם היה בידי ישראל מידע שלא הוערך נכון? מה קרה באמת ביממה האחרונה לפני הפלישה?
כשמדברים על ועדת החקירה שתעסוק במחדל, הדיון מתמקד בשאלת המינוי של חבריה. מימין יש פחד קמאי מפני כל אדם שיתמנה על ידי נשיא בית המשפט העליון, ובשמאל נטועה עמוק התפיסה שכל מי שימונה בדרך אחרת ינסה להעלים את אחריותו של רה"מ. משני הצדדים נזרקים לחלל השיח שמות שנועדו להרתיע את הציבור מהחוקרים שיבחר, כביכול, הצד השני. שתי הגישות הללו שגויות: רכישת אמון ציבורי בעבודת הוועדה מחייבת הקפדה במינויים, ופחות חשובה זהותו של הממנה, כי כל מינוי ממילא יצטרך לעבור ביקורת ציבורית קשוחה. יהיה צריך לחפש חוקרים שהם מומחים לעניין, אך אינם נוגעים בו, והם צריכים גם להסכים לשאת בעול. מי שייתפס כמי שדעתו נעולה מראש, לא יוכל לחקור, יהיה הממנה אשר יהיה.
השאלה מי יחקור ומה ייחקר חשובה, אך חשובה לא פחות השאלה מה תהיה מידת הענווה ההיסטורית שהחוקרים יפעילו
ועדת חקירה אמנם אינה בית משפט, אם יעמוד בראשה שופט ואם לאו, אך מטבע הדברים היא פועלת בכלים משפטיים. עליה לקבוע תחילה תשתית עובדתית לאחר הבאת ראיות, להגיע למסקנות נורמטיביות על בסיס אותן עובדות, ולעיתים לעבור גם למסקנות אישיות לאחר הקפדה על זכויות המוזהרים. אירוע מרוואן ממחיש עד כמה דלים הם כלים משפטיים כדי להכריע, אפילו בשאלות העובדתיות, הפשוטות יחסית. כאשר עוברים לשאלות כמו האם מדיניות הממשלות כלפי שלטון חמאס הייתה נכונה או שגויה, והאם הטבח הוא תוצאה שלה, נוספת לדלות המשפט גם השאלה האם ועדת חקירה מיועדת ומסוגלת לקבוע זאת. ראו את ועדת אגרנט שחקרה את מלחמת יום הכיפורים: היא יצרה מאגר של חומרי עבודה להיסטוריונים, אך לקביעותיה שלה אין משקל של ממש בדיון הציבורי. אף אחד לא מבסס את עמדתו על האמירה "הוועדה קבעה כך".
השאלה מי יחקור ומה ייחקר חשובה, אך חשובה לא פחות השאלה מה תהיה מידת הענווה ההיסטורית שהחוקרים יפעילו. ניסיון לקבוע מסמרות בענייני תבונת מדיניות ולעסוק בניתוח תהליכים חברתיים וציבוריים והשפעתם על האויב, הוא קרקע לא בטוחה לוועדת חקירה לצעוד עליה, ולמשפטן שבה בפרט.
קידום אמון הציבור בעבודת הוועדה מכוון לפתרון שמרני, של שימוש במסגרת הדין הקיים, ולא של יצירת מסגרת חדשה לחקירה זו. טובת הציבור דורשת גם להתמקד בדרוש כדי להדריך את המערכת הציבורית כיצד לפעול נכון יותר בעתיד, כדי לצמצם את החשש לאירועים דומים. חשש כזה תמיד יהיה קיים, והוא ידריך וידרוך אותנו הפעם, כך נקווה, ליותר מ-50 שנה.
עו”ד דן אלדד, סא”ל (במיל’) בחיל המודיעין, שימש כמנהל המח’ הכלכלית בפרקליטות המדינה, וכיום שותף במשרד עוה”ד אלדד-פרץ
