עדי זיבלי (35) מרמת-גן ניצלה בהחלטה של רגע מפגיעת הטיל האיראני שהחריב לחלוטין את הדירה שבה התגוררה. "שעה לפני שזה קרה התלבטתי אם להישאר בבית או לא", סיפרה ביוני האחרון ל"ידיעות אחרונות". "בסוף הלכתי לאמא שלי, היינו במסעדה בגבעתיים ושם שמענו את האזעקה ורצנו למקלט בבניין קרוב".
זה קרה ביום שישי, 13 ביוני 2025, במטח הטילים האיראני הראשון על ישראל, שנורה בתגובה לתקיפת הפתע של חיל האוויר הישראלי באיראן, שהוגדרה כיריית הפתיחה של מבצע עם כלביא. אחד מאותם טילים איראניים פגע בבניין מגוריה של זיבלי ברחוב תרצה ברמת-גן, והחריב אותו לחלוטין.
2 צפייה בגלריה
"אם הייתי מתעקשת על דירה עם ממ"ד או על בניין שיש בו מקלט תקין ומתוחזק, זה היה עולה הרבה יותר". זיבלי סמוך לדירתה החדשה
"אם הייתי מתעקשת על דירה עם ממ"ד או על בניין שיש בו מקלט תקין ומתוחזק, זה היה עולה הרבה יותר". זיבלי סמוך לדירתה החדשה
"אם הייתי מתעקשת על דירה עם ממ"ד או על בניין שיש בו מקלט תקין ומתוחזק, זה היה עולה הרבה יותר". זיבלי סמוך לדירתה החדשה
מעט יותר מחצי שנה חלפה מאז, אבל הרגע ההוא מלווה את זיבלי עד היום וזכור אצלה כרגע שבו נאלצה להתחיל את החיים מחדש. על הפגיעה בבניין גילתה דרך אחותה, שזיהתה אותו הרוס לגמרי, בצילומי החדשות בטלוויזיה.
"הבניין נהרס לגמרי", שיחזרה זיבלי אתמול. "התפנינו לבית מלון בתל-אביב, הייתי שם בערך חודש וחצי. אחר כך מצאתי דירה אחרת ברמת-גן. עזבתי את הדירה ביום שהטיל נפל ומאז לא חזרתי. אין לאן לחזור. הכל היה הרוס. אין שם כלום. זה נראה כמו אתר בנייה".
אבל הפינוי היה רק השלב הראשון. אחריו הגיעה ההתמודדות הכלכלית והבירוקרטית. "למס רכוש לקח זמן להחזיר את הכסף, משהו כמו חודשיים, וזה לא היה פשוט. זה אומר לקנות הכל מחדש – רהיטים, בגדים, ציוד בסיסי. בהתחלה העבירו את הכסף לבעל הדירה, ורק אחר כך הבינו שהוא בכלל היה צריך להגיע אליי. בינתיים הייתי בלי דירה ובלי חפצים, וניסיתי להבין איך מתחילים מחדש".
2 צפייה בגלריה
"לא היה לאן לחזור, זה נראה כמו אתר בנייה". הבניין שנפגע ברחוב תרצה
"לא היה לאן לחזור, זה נראה כמו אתר בנייה". הבניין שנפגע ברחוב תרצה
"לא היה לאן לחזור, זה נראה כמו אתר בנייה". הבניין שנפגע ברחוב תרצה
(עוז מועלם)
אז, בראיון ל"ידיעות אחרונות" כמה ימים אחרי הפגיעה, סיפרה זיבלי שלתחושתה הקושי האמיתי עדיין לפניה. "אני מאוד אסופה כרגע, אבל אני מתארת לעצמי שהכל יתפרץ מתישהו", אמרה שם. "אני לא מצליחה להתמודד לבד עם המחשבות. כשאני יורדת למקלט באזעקה, לפעמים תוקפת אותי חרדה. לא פשוט לי בכלל. זו סיטואציה מאוד לא נעימה".
חצי שנה אחרי, על אף הקושי, זיבלי בוחרת לא להישאר במקום של קורבן. "אני בסדר", היא אומרת. "אני בונה חיים מחדש, אבל זה באמת היה להתחיל מאפס. כל מה שהיה פשוט נמחק".
תחושת הביטחון, לדבריה, לא חזרה מאז: "גם בבניין הקודם היה מקלט לא תקני, וגם בדירה שאליה עברתי עכשיו, המקלט לא תקני. אין ממ"ד בדירה. יש מקלט, אבל בלי דלת ובלי חלון, רק מבנה. אין באמת אופציה למצוא ברמת-גן דירה במחיר סביר, עם בעלי דירה טובים ומקלט תקין".
הפער הזה, בין הציפייה להגנה בסיסית לבין המציאות בשטח, מעסיק אותה מאוד: "אני לא מבינה איך יש בניינים בלי מקלטים תקינים. גם כשהבניינים הם לא תחת אחריות העירייה אלא תחת בעלי הדירות, זה עדיין לא בסדר. אי-אפשר לתת לאנשים לגור ככה, בטח לא במדינה שחיה כל הזמן בין סבבים".
כשמדברים על אפשרות של התחממות ביטחונית נוספת מול איראן, זיבלי מודה שהפחד קיים: "אני מנסה לא להיכנס לזה יותר מדי. מקווה שאם יהיה משהו, יהיו התרעות כמו שצריך. אנחנו מדינה שתמיד נמצאת תחת מלחמה, אז איכשהו לומדים לחיות עם זה".
הפעם, לדבריה, היא כבר יודעת מה הגבולות שלה: "אם תהיה עוד מערכה – אני לא אשאר בדירה. אסע לאמא שלי. אני לא אהיה בבניין עם מקלט לא תקני. היום אני גם יודעת כבר מה לקחת איתי. במקרה כזה אני לוקחת מה שצריך ועוזבת".
זיבלי, שעד מבצע עם כלביא עסקה בתחום החינוך, וכיום עובדת כמוכרת ברשת חנויות בגדים, מתארת את הדילמה היומיומית שבין תחושת ביטחון לבין יכולת כלכלית: "אם הייתי מתעקשת על דירה עם ממ"ד או על בניין שיש בו מקלט תקין ומתוחזק, זה היה עולה הרבה יותר". הסיפור שלה אינו חריג. במרכז הארץ מתגוררים אלפי דיירים בבניינים ישנים ללא מיגון תקני, ונאלצים לבחור בין יכולת כלכלית לבין תחושת ביטחון. בחירה שמקבלת משמעות אחרת ברגעים שבהם האיום לסבב נוסף חוזר ומרחף.
זיבלי עדיין חולפת לעיתים ליד הבניין שבו הייתה הדירה שלה. "יש לי שם משפחה שגרה באזור, אז יוצא לי לעבור שם הרבה, אבל אין באמת מה לראות", סיפרה. "זה פשוט חול".
חצי שנה אחרי היא בוחרת להסתכל קדימה: "אני מאמינה שצריך להתקדם ולא להיתקע על מה שקרה. אני מקווה מאוד שלא תהיה עוד מערכה, אבל אם כן, אני כבר יודעת איך להיערך לקראתה".