״חיכינו הרבה להפקה הזו״, נזכר אלקנה בוחבוט בחודשים שקדמו למסיבת הנובה ולאותו יום גורלי שישנה את חייו ואת מסלולה של המדינה לנצח. ״אחרי כל הקשיים שעברנו, זה היה רגע שיא. גרנו אצל ההורים, היו מורכבויות, המצב הכלכלי לא היה טוב ובדיוק הגעתי לאיזו נקודה שבה דברים הצליחו, ואז הגיע הסיוט הזה״.
זה התחיל בשעה 6:30, כשתחת המטחים בוחבוט הבין שעליו לסגור את הרחבה. ״אנשים נשכבו על הרצפה, והכאוס התחיל״, הוא אומר, ״מסע ציד, טבח. פתאום איזה 70 מחבלים סביבנו, עוברים עם הנשק ושוברים חלונות של רכבים, מוודאים הריגה. יורים באנשים מתים, חיות אדם. העמיסו אותנו לטנדר, שכבתי מעל אחרים אז ספגתי את הפיצוצים. כל שלוש דקות מחבל מרים לי את הראש, ומפוצץ מכות. השני יורה בנשק ומיד מצמיד אותו לרגל שלי, דופק איתו כשהוא חם, שוב ושוב. בעזה הם חשבו שיש לי קליע ברגל, שהייתה פתוחה עד העצם מהמכות של הנשק הרותח, והתחילו לחטט לי בה. לא הסכמתי, אמרתי ׳תקטעו אותה, רק אל תיגעו בה׳״.
3 צפייה בגלריה
"אני קם בבוקר, וחי משעה לשעה, עם זיכרונות של מוות, מנהרות ומחבלים". עדיין לא שלם
(זיו קורן)
״בעזה דבר ראשון מכניסים אותנו לחדר חשוך ומרביצים לנו, משם יצא הסרטון שכולם מכירים, אחד הראשונים. בראש דיברתי עם אלוהים, אמרתי - שחרר אותי מהסבל הזה, תן לי כדור בראש, רק שלא יהרגו אותי בלינץ׳. רק חשבתי על ראם, שיגדל בידיעה שאבא שלו מת בלינץ׳ של חמאס. איך מהשיא שלי במסיבה הגעתי לעזה? עד היום אני לא מעכל את זה״.
נקודת השבר
אנחנו יושבים במרפסת הדירה של רבקה אשתו, מעל דירת אמו. אלקנה מדבר לאט, עוצר, חוזר אחורה, מנסה לחבר שעות וימים לתמונה אחת רציפה. לפעמים עוצם עיניים, מחפש מילים, מבקש רגע. שנתיים של שבי מציפות כשברי זיכרונות – מכות, רעב, חושך, פחד.
״בכל יום לא היה לי מושג אם אמות או אחיה״, הוא אומר, ״מנותק מהכל, מרבקה ומראם. כל הזמן מחשבות - מה איתם, איפה הם, מה סיפרו לילד, איך הוא מתמודד? זה היה הכי קשה. הזמן עובר, אתה שורד עוד שעה ועוד לילה. ודי, אי-אפשר. הרבה רגעים אמרתי – לא יכול יותר. הגעתי למצבים של ניתוק, של חוסר תקשורת, נפלתי פנימה. עם כמה שהיה קשה פיזית, היה עוד יותר קשה נפשית. אתה בידיים של האויב, עוד בשירות הסדיר הבנתי שאם זה קורה אז יתעללו בי, או יהרגו אותי. אבל נפשית אתה פחות מוכן.
״אני אבא שעשה הכל עם ראם, אנחנו החברים הכי טובים, היו לנו את הדברים המיוחדים שלנו. המחשבות עליו גמרו אותי. הם קלטו שזו החולשה שלי, אז התעללו בי בדיוק בנקודות האלה. אמרו לי שאמא שלי מתה, שרבקה כבר לא איתי, או שהיא גם מתה. מחבל שאל אותי איך קוראים לילד שלי, אמרתי, והוא אמר - אני מתפלל שהבן שלך ימות, ומולי התחיל להשתחוות ולהתפלל. ואתה לא יכול לעשות כלום״.
בזמן שאלקנה היה קבור במנהרות עזה, רבקה – אשתו – ניהלה מאבק עיקש להשבתו: דיברה מעל כל במה אפשרית, פגשה מקבלי החלטות והחזיקה את שמו ואת סיפורו בתודעה הציבורית. במקביל, גידלה לבדה את בנם, ראם דוד, היום בן חמש, שחי שנתיים בלי אבא – עם שאלות שאין להן תשובות וגעגוע יומיומי.
לביים את המוות
ארבעה סרטונים של אלקנה צולמו בעזה ופורסמו, אבל יש עוד סרטון, מזעזע באכזריותו, שלא הופץ ועליו אלקנה מספר לראשונה. "הם הלכו איתו הכי רחוק. הוציאו לנו דם מהידיים, הרביצו לנו כדי שניפצע, לדמות סצנות של התאבדויות״ ״הם אשכרה רצו שנצטלם אחרי ניסיון התאבדות כביכול ופוצצו לי את היד בשביל זה״.
3 צפייה בגלריה
"רק רוצה לחזור להיות בעל ואבא אמיתי לילד שלי". אלקנה, רבקה וראם מבקשים שיקום
(זיו קורן)
אלקנה שותק, המבט יורד, והוא ממשיך: ״בחצי השנה האחרונה המצב היה הכי קשה. הרעיבו אותנו והגענו למצבים קיצוניים. התנכלו אלינו במקלחות, רצו לעשות לנו הכי רע שאפשר, והיה הכי רע שאפשר. אתה מפחד, לא ישן. אני ואוהד (בן עמי, ה״כ) היינו היחידים שהלכנו להביא אוכל מהמחבלים, מבוהלים, לא יודעים מה יקרה. גם אם יורקים עליך, אתה צריך להגיד תודה. אתה יחף, זרוק כמו שקית זבל, מרביצים לך, משחקים בך. זה חולני. אחת ההתעללויות הכי קשות הייתה כשהיינו הולכים אליהם לקחת אוכל, אם היה, והם היו מכריחים אותנו לראות סרטונים״.
"הכריחו אותנו לראות מחבלים צולפים בחיילים, מניחים מטענים, מרביצים, מתעללים בהם, באחים שלי, ואין לך מה לעשות. חוסר אונים מוחלט. אתה במנהרה ממולכדת, מוקף במחבלים ונשקים .
פעם אחת, אלקנה מספר לראשונה, הגיע מחבל עם קאטר. ״הוא אמר לנו – תבחרו למי אני מוריד אצבע. ואנחנו מבקשים ומתחננים. הוא אומר לנו: ‘אני צריך לחזור למפקד שלי עם אצבע, עם דם. אתם רוצים שהוא יבוא? שאני אבחר ביניכם? ואז הוא אומר, בפעם הבאה’״.
כבר בשבוע הראשון אלקנה תיכנן את הבריחה. ״הקונספט היה שנשתלט על המחבלים בזמן שהם מתפללים, נצייר מגן דוד על סדין לבן, נעלה לגג ונסמן למסוק, ניקח סוללה ונהבהב. אבל מהדירה הזו הורידו אותנו למנהרה ומתחת לאדמה כבר אי-אפשר לצאת. שם, אין הבדל בינך לבין אדם מת, שניכם קבורים בלי אוויר, עם תולעים. ההבדל הוא שהלב שלך פועם. חוץ מזה, אתה גופה. רזה, בדיכאון. זה ניסוי בבני אדם״.
טראומות העבר והחיים בעתיד
האובדן של אושר ומיכאל וקנין ז״ל, התאומים שהיו שותפיו לדרך וחברי הילדות שלו, מלווה את אלקנה בכל נשימה. מאז שחזר, תחושת האשמה לא מרפה: למה הוא חי והם לא, למה הוא יצא משם והם נשארו לתמיד. שוב ושוב הוא חוזר לרגעים האחרונים במסיבה, להחלטות הקטנות, לשניות שבהן הכל התפרק – ושואל את עצמו אם משהו היה יכול להיות אחרת, ואין תשובה.
״זה לכל החיים״, הוא אומר. ״אין משהו שיגרום לי לשכוח. זה הולך איתי ביום ובלילה, אני מתעורר ושואל למה אני, לפעמים לפני שאני נרדם אני מבקש מהחברים שלי שיבואו לי לחלום״. החזרה הביתה הייתה הרגע הגדול בחייו, אחרי לידת בנו, הוא מספר. ״לצאת משם על הרגליים זה נס, השגחה פרטית. אחרי כל המוות שראיתי, לצאת חי – עד עכשיו אני לא מעכל. זו אחת השריטות הגדולות שלי”.
והטריגרים קשים ורבים. אפילו רעש המצלמה כאן, בבית הבטוח במבשרת ציון, נשמע לאלקנה כמו צרורות. ״הרעש היה של הירי שהייתי שומע. אני נועל לראם נעליים, וחושב על זה שהייתי יחף שנתיים. אני שוטף כלים, וחושב על הכלי במנהרה. אני קם בבוקר, וחי משעה לשעה. אין לי שגרה. אני יכול להתעורר בלילה עם מחשבות, זיכרונות, תמונות של מוות, מנהרות, מחבלים.
״אני מצליח ליהנות ולראות את הטוב, ועדיין זה לא שלם. תמיד יש הרגשה שמשהו חסר. לראות את רבקה וראם לידי כל יום, עושה לי הכי טוב. אני מטפל בעצמי, אבל לא פשוט השיקום הזה. להתחבר לראם שוב, אחרי שלא הייתה לו דמות אב שנתיים. זה תהליך והוא יהיה ארוך. אמא שלי חולה וזו עוד מלחמה, אנחנו נלחמים פה על הרבה דברים. החלום שלי הוא להביא לראם אח או אחות, ושיהיה להם בית פה בארץ לישון בו. אנחנו זקוקים לזה. גם אני וגם רבקה בטיפולים ובכל כך הרבה התמודדויות, לא מצליחים לחזור לשגרה. וזה כל מה שאנחנו רוצים״. "אני שם את הבושה בצד, אין לי ברירה. אני רק רוצה לחזור להיות בעל ואבא אמיתי לילד שלי, לשקם את נפשם ואת נפשי". לבקשתו האישית של אלקנה, עמותת “להושיט יד” פתחה בהתנדבות קמפיין גיוס המונים למען שיקומו. לתרומות חפשו בגוגל: להושיט יד לאלקנה. או בטלפון 03-9090500
