בריז'יט בארדו מתה בתחילת השבוע בגיל 91, ואני מתקשה להכיל את אדישותי. כמה מתקשה? בואו נאמר שהייתי נסער יותר כשראיתי את מיכל הקטנה מטביעה את ילדיה בעוגות. הייתי כסוס-ציפורניים יותר כשהקולנוענים הראו למיקי זוהר את הדלת, ואז הוא הראה להם את החלון, ואז הם חזרו דרכו.
ובכל זאת, בריז'יט בארדו. אייקון, השראה, אופנה, שחקנית אגדית, פעילה בלתי נלאית למען בעלי חיים וזכויותיהם, ומה נאמר ומה נגיד. באמת לא יודע מה. אם בריז'יט בארדו אומרת לי משהו, מדובר ברסיסים מהמפץ הגדול שהייתה: השיר הצרפתי ההוא עליה, וגם "כמו בריז'יט בארדו שתפסה כבר את העסק". כי בארדו, מבחינתי, היא בערך מה שהיא מבחינת ילדיי או כל דור אחר שהגיע אחרי שגמרה לתפוס כבר את העסק, והעסק די גמר לתפוס אותה; היא שם קוד לשאפה צרפתייה (רוצים לדעת מניין האייטיז שלי? מהאייטיז) שהייתה נחשקת, נערצת וחשובה מבחינת הדור, או שניים, שבאו לפניי.
כרונולוגית, היא לא משלנו.
הייתה יכולה להיות, אם טרנטינו היה בוחר להחזיר אותה בניינטיז. בחר אחרת.
אז הבשורה על מותה של בארדו מטלטלת אותי בערך כמו ידיעה על הצעת חוק מופרכת נוספת שעברה בטרומית בכנסת; זה מה שנקרא כאן יום ראשון.
יש משהו מוזר באופן שבו אייקונים נצחיים של דור הופכים כמעט שקופים, אפילו אירוניים, רק שני דורות קדימה; שום דור לא מצליח להבין עד הסוף את גדולתם ואת חשיבותם של אייקוני קודמיו כמו מי שהיו שם בזמן אמת. אני זוכר עדיין את האבל הכבד שירד על ארה"ב עם היוודע דבר מותו של פרנק סינטרה – בדיוק גרתי שם אז, והסתובבתי ברחובות מוכה תדהמה לנוכח התדהמה. לכו תבינו גדוּלה של תופעה תרבותית שעליה גדלו, התבגרו או הזדקנו קודמיכם.
לעומת זאת, כשדיוויד בואי מת ידעתי הלם, יגון ואבל באופן האישי ביותר האפשרי. הידיעה הבלתי נתפסת, הפתאומיות, ההבנה שנפרדנו מהגדול מכולם – כל מה שמעריצי סינטרה הבינו כבר ב-98' – הפך פתאום ברור לחלוטין כשהגיע זמנו של האייקון שלי.
זה כנראה בלתי נמנע, הדרך שבה נכשל כל דור בתורו בהבנת מלוא חשיבותם של גדולי קודמיו. לא נותר אלא לחכות ליום שבו יסרבו הנינים שלנו להבין למה אמא עצובה כל כך על לכתה של טיילור סוויפט, ואני רק אאחוז במקלי ואקרקר, חסר שיניים: "כמו בריז'יט בארדו!" ומישהו יבוא ויכסה אותי על הכורסה.
