מעניין מאוד לצפות ב׳מרטי סופרים׳ באולם קולנוע מלא, כשרוב הצופים (ככל הנראה) אינם יהודים. הם, סביר להניח, חווים סרט ספורט על אמריקאי נרקיסיסט, שחקן טניס שולחן מוכשר, שמשאיר מאחוריו הרס כי רק הניצחון חשוב. אבל יהודים רואים משהו אחר לגמרי בסרטו המצוין של ג׳וש ספאדי.
בדיוק כמו עם אדם סנדלר ב'יהלום לא מלוטש', שביים עם אחיו בני, ספאדי לוקח גיבור יהודי, מרטי מאוזר (טימותי שאלאמה), ומלביש עליו את כל המטען המעיק שבא עם הזהות הזו. למרטי עוד היה מזל: הוא נולד בארה״ב ולא עבר את השואה, אבל חבר שלו מסתובב עם מספר על הזרוע וסיפור מזעזע על דבש; המיליונר הנכלולי שיכול לדאוג לכל מחסורו שונא אותו, כי בנו נהרג במלחמה נגד הנאצים; ומרטי עצמו כל כך מלא ביהירות, שיכולה להגיע רק מתוך חרדה קיומית. במובן הזה – וכך יצא, שכן הסרט היה בעבודה שנים ארוכות - הוא גם מזכיר את היהירות של הרבה ישראלים דווקא אחרי 7 באוקטובר. וכמעט כל הדמויות היהודיות סביב מרטי אף הן שרוטות לגמרי, לא נחמדות, עושות בחירות איומות ולא במקרה אוהבות כלבים יותר מבני אדם.
שאלאמה, שכמו מרטי נולד וגדל בניו-יורק, לא מדבר הרבה על שורשיו היהודיים. אבל סבא שלו, האל פלנדר, היה סופר ניו-יורקי שכתב ספר על הצלת יהודי דנמרק בשואה. ההיסטוריה לא דילגה מעליו, בסרט שבו הוא מופיע באנרגיות שיא בכל סצנה (והוא נוכח בכולן) ומשדר תחושת חירום לאורך שעתיים וחצי. אי-אפשר שלא לחשוב שזה בא ממקום יותר עמוק מאשר עוד שחקן קולנוע שחצן; אחד שבעצמו מתייחס לקריירה כמו אל תחרות שבה הפסד הוא מוות.
