אלה יריות או זיקוקים?"
"נשמע כמו יריות. זה היה ממש מתחת לבית שלי"
"יריות בטוח. אני שומעת סירנות"
השיחה הזו מתנהלת כמעט כל לילה, לפעמים גם כמה פעמים בלילה, בכל אחת מקבוצות הווטסאפ השכונתיות של יפו. כי זוהי יפו, ילדה, זוהי יפו: שחפים על המזח וים מטורף וגם אלימות שמשתוללת ואוזלת יד של משטרה, ככה שהפחד להיפגע חס וחלילה מכדור תועה – או טועה, כמו שקרה ב'יאפא' של כאן 11 – כל הזמן נוכח. בעלילת הסדרה, פגיעת ירי בצעירה יהודייה מפירה את כל האיזון העדין שיש ביפו. ברור שזה מה שיקרה במציאות אם חס וחלילה ניקלע לתרחיש כזה.
חינכו אותנו לחשוב – ובעצם, למה להשתמש בלשון עבר? שיש את העולם שלהם ויש את העולם שלנו, וכל עוד קליע לא חודר אותו - הכל בסדר. זו אג'נדה שהפכה למדיניות: רצח? אפשר לנשום לרווחה, זה בחברה הערבית. ילד נפגע בטעות ומת? אין מה לעשות, ככה זה בחברה הערבית. גם כשמספר הנרצחים מגיע לשיא אנחנו מתעלמים, כאילו החברה הערבית היא לא עוד איבר בגוף של ישראל, כאילו הרקמה האנושית הזו שאנחנו שרים עליה כל כך יפה, לא מחוברת גם אליהם. כאילו החמצן שמבעבע ביפו, או בלוד, או בכל מקום אחר שבו הפשע הוא בעל הבית, יודע לערוך סלקציה בין התושבים על פי האמונה או הזהות הלאומית שלהם.
מהשר לביטחון לאומי, או משהו כזה, אי-אפשר לצפות שיניח לרגע את סרטוני הטיקטוק כדי לצפות ב'יאפא'. אבל מי שכן יבחר לצפות בסדרה אולי יצליח לקבל מושג עד כמה השקט ביפו - כמיקרוקוסמוס לישראל, כמובן - תלוי על בלימה. יש אנשים שעושים לילות כימים כדי לשמור עליו, אבל הם לא יוכלו להחזיק אותו כל עוד הכדורים ברחובות שורקים וכל עוד "נערי גבעות" באים לשם לעשות בלגן כפי שקרה רק לפני מספר שבועות, כשאישה ערבייה בהיריון הותקפה על ידי שלושה צעירים שהורחקו מהגדה המערבית. ומה יקרה ביום שהכוחות יאזלו? אפילו התרחיש שמוצג ב'יאפא' נראה כרגע אופטימי.
