רמזי הגיע לאסוף אותי מיד בתום הרצאה בניו-ג'רזי. קבלת הפנים שלו בכניסה למונית הייתה בעברית, במבטא כבד. כששאלתי אם הוא מישראל התשובה הייתה שלא בדיוק. הוא פלסטיני מבית-לחם. המלחמה שברה אותו ולכן הגיע לאמריקה כפליט. על המראה התנדנד "עץ ריח" בצורת אבטיח – סמל פרו-פלסטיני ידוע. האפליקציה של אובר בישרה שיש לנו עוד 40 דקות יחד עד מנהטן.
קצת לתוך שיחת החולין הוא הציע שלא נדבר על 7 באוקטובר. לא נדרשו הסברים. אחרי זמן קצר הוא לא התאפק. הוא שאל איך זה קרה לנו. הסברים על קונספציה, מימון קטארי, אחדות רעועה ודילול כוחות בחג לא ריצו אותו. הפעילות הצה"לית לאורך המלחמה שיכנעה אותו שההסבר היחיד למחדל הוא שמישהו "מבפנים" שיתף פעולה עם חמאס. כל החברים שלו גם חושבים כך, לדבריו.
תיאוריית "הבגידה מבפנים" של רמזי אינה רק נרטיב אהוב על חובבי קונספירציות או מסירי אחריות סדרתיים. היא עדות נוספת לשיקום ההרתעה הישראלית. כי כשאין הסבר הגיוני לפערי העוצמה, התחכום, היכולת וההישגים – פונים למחוזות הפחות הגיוניים. זה מיישב את הסתירה הקוגניטיבית בין חולשת הצבא אז לדהירה הרב-זירתית בשנתיים שמאז. במילים אחרות, זהו אישוש למה שרבים באזור האמינו בו כל חייהם אך עורער באותו היום: שישראל חזקה צבאית. 7 באוקטובר, לפי הגישה הזו, היה פשוט החריג, לא הכלל.
ערב סיום השנה האזרחית, זהו כנראה גם הקונצנזוס היחיד בנוגע למצבנו האזורי. על מטרות המלחמה, להבדיל, ניטש ויכוח ער. גישה אחת גורסת שישראל כמעט השיגה את כל מטרותיה. השנייה מבהירה ש"כמעט" אינו מספיק, ומכאן שלא הושגה אפילו מטרה אחת. לא כל החטופים שבו, חמאס עדיין קיים, עזה אינה מפורזת, מפונים טרם שבו הביתה. אבל ההרתעה הישראלית – בשיאה.
גדי עזרא צילום: אביגיל עוזיהבעיה עם הרתעה היא שמדובר במונח חמקמק. כשלא מתחזקים אותה בקביעות, היא נשחקת. כשלא מתחשבים בה במסגרת החלטות, היא עלולה להיעלם. ובחינת המציאות לאחרונה מלמדת שזה בדיוק התהליך שמתהווה לפנינו: חמאס משקם ריבונות בזמן שצה"ל מתבצר בקו הצהוב. חיזבאללה דוחה את מועד התפרקותו מנשק. האיראנים מרימים ראש ומאיימים בפומבי. זו אולי רק ההתחלה, אבל הכתובת על הקיר: ההרתעה הישראלית נסדקת, לאט ובזהירות.
בפגישתו עם טרמאפ בפלורידה דיבר נתניהו על שלל סוגיות. על המעבר לשלב ב', על התעצמות חיזבאללה, על איראן. בחלקן יקבל את מבוקשו. באחרות ייאלץ להתפשר. זהו טיבם של יחסים בינלאומיים. אבל הטעות הגדולה תהיה להמשיך לדון בכל סוגיה בנפרד, מבלי להבין איך כל אחת משפיעה על תמונת ההרתעה הגדולה. כי מה שיוחלט בעזה ישפיע על האופן שבו ניתפס בביירות. מה שייעשה מדרום לליטני, ישליך על עוצמתנו בעיני טהרן. זה לא אומר שאפשר לקבל הכל, אבל זה כן אומר שמוכרחים להבין את ההדדיות הזירתית. ומהסיבה הזו, שימור ההרתעה הישראלית באזור חייב לעבור כחוט השני בכל דיון נפרד. הוא מוכרח להיות מונח בפני נשיא ארה"ב כאינטרס אמריקאי, לא רק ישראלי. עליו להיות כלי שיבהיר לשותפינו שכלל הסוגיות שעל סדר היום הן למעשה חלק מסיפור אחד. רמזי, נהג האובר, הבין את זה גם בבית-לחם וגם בניו-ג'רזי. חשוב שיבינו זאת במקומות נוספים.
פורסם לראשונה: 00:00, 30.12.25
