כנראה אם וולגפנג אמדאוס מוצרט היה מתגלגל בנשמתו של תסריטאי, הוא היה נרתע מלחתום את שמו על גרסה חדשה ליצירה קודמת, ועוד כזאת שנחשבת לקלאסיקה ובעצמה נשענת על גרסאות קודמות. אבל בתעשיית התוכן יש מעט מאוד מוצרטים, ומנגד, יש ביקוש גבוה לדרמות שאפשר לבלוע כמעט בבת אחת. הסיפור על היחסים הסוערים בין מוצרט למלחין אנתוניו סאליירי, שהצית את דמיונו של אלכסנדר פושקין לפני כ-200 שנה, והפך למחזה, ומשם לסרט אילם, ומשם לעוד מחזה ומשם לסרט שבלע אוסקרים ומשם לעוד הפקות תיאטרון – כולל אחת בבית ליסין בימים אלה – הוא בדיוק הבצק שאפשר ללוש גם בטלוויזיה.
"אמדאוס", שעלתה בשבוע שעבר ב-HOT ובסלקום tv, מנצלת את מרחב התמרון של פורמט הסדרה כדי להציג גרסה מעט יותר אקסטרווגנטית ונגיסה של מלחמות המוזיקה והאגו בבירת אוסטריה של המאה ה-18. מוצרט הגאון וההולל נופל כפרי בשל לידיים של אחד השחקנים הכי מדוברים בעולם כרגע – וויל שארפ ("הלוטוס הלבן", "מוגזמת"), שתווי פניו מצליחים לשלב את מוטיב היהירות והייסורים בדמותו של המלחין. גם פול בטאני, שחקן אינטנסיבי ממילא, טוב מאוד בתפקיד סאליירי השמרן והקנאי, אם כי הוא לא מדגדג את ההופעה האגדית של פ. מארי אברהם, שזכה באוסקר על תפקידו בסרט מ-1984. ביניהם גונבת לעיתים את ההצגה גבריאל קריבי, שמגלמת את קונסטנצה מוצרט, רעייתו של המלחין וקורבן מרכזי לאופיו הנרקיסיסטי.
אולם מעבר לעיצוב אמנותי מרשים (עד לרמת הקינוחים בארמון) ומשחק ללא דופי (כולל רורי קיניר הנהדר בתפקיד הקיסר הקפריזי), "אמדאוס" מציעה אחלה בינג' אך לא פרשנות חדשה, רעננה או מקורית, וגם לא איזה קצב סוער מהרגיל או כתיבה מבריקה באופן חריג. כמובן סדרת טלוויזיה בתפוצה בינלאומית עשויה להצית גל חדש של התעניינות במוצרט בכלל ובגלגוליו של "אמדאוס" בפרט, שזה חשוב ומבורך, אולם ספק רב אם זה מה שיקרה בעקבות סדרה שאפשר לסכם בשלוש מילים: יותר סאליירי ממוצרט.
