צום עשרה בטבת שחל היום הוא אחד הצומות שמצוינים לזכר שלבים שונים בחורבן הבית ומיטוט השלטון היהודי בארץ ישראל לפני היציאה לגלות. זהו היום שבו החל נבוכדנצר מלך בבל את המצור על ירושלים, לפני כ-2,600 שנים – אירוע שהסתיים בחורבן העיר, ובתוכה גם בית המקדש הראשון, ובמיטוט ממלכת יהודה.
הטלת המצור מצוינת עד היום כיום אבל, שבו יהודים שומרי מסורת ברחבי העולם מתענים וצמים, לא אוכלים ולא שותים. בניגוד לצומות של יום כיפור ותשעה באב, בעשרה בטבת מותר לנעול נעלי עור ואין מנהגי אבלות כבדים יותר. מעבר לכך, התענית לא נמשכת 25 שעות, אלא רק מעלות השחר בבוקר ועד צאת הכוכבים בערב.
שנים ספורות לאחר קום המדינה, בשנת התשי"א (1951), הוכרז י' בטבת גם כיום הקדיש הכללי, זיכרון לנספים בשואה שיום פטירתם לא נודע. בני משפחה שאינם יודעים מתי נפטרו או נרצחו קרוביהם נוהגים ביום זה כיום זיכרון שנתי שבו פוקדים את הקבר, מדליקים נר נשמה ואומרים קדיש.
