העונה הראשונה של "הלוטוס הלבן" נולדה בגלל הקורונה – HBO נזקקה לתוכן בר-הפקה בתנאי בועה – והפכה לתופעה שמוסיפה להדהד הרבה אחרי שהמגפה נכנסה לארכיון ההדחקה. ההצלחה המטורללת הפיחה חיים בכמה ז'אנרים ונושאים במקביל: לעג לאלפיון העליון, דרמות מתח מקאבריות ויצירות שבהן המוקד הוא בית מלון, המקום שמנקז אליו שלל טיפוסים ולכן גם שלל אפשרויות.
"רצח בים המלח" מצטרפת באיחור לא אופנתי למסיבה: מעשה ב"מלון קורונה" בים המלח שבו שוהים מספר מצומצם של נדבקים ונדבקות (במקרה 90 אחוז מהם נראים מדהים, ייתכן שנפלו על וריאנט עם טעם של ז'ורנל), שנגזר עליהם להתרחק מהעולם החיצון כמצוות הימים ההם. אחת מהן היא רווי שם טוב (ניב סולטן), פרמדיקית ובוגרת טרייה של קורס חוקרים, שמקבלת הזדמנות לפצח את חידת מותה של כוכבת פופ צעירה (אנה זק), ששהתה במלון. באופן טבעי, הנסיבות מצמצמות את מספר החשודים והחשודות, כלומר אגאתה כריסטי בעידן הבידודים והמסכות.
אם כן, שש שנים אחרי ש"הלוטוס הלבן" עשתה הכל כדי להסתדר עם הנגיף (בחלל) ובלעדיו (בתסריט), מגיעה סדרה שרוצה להיות "הלוטוס הלבן" בגרסת הפנדמיה אף שזו הסתיימה. אולי בערוץ 12 מקווים שגל השפעת גורר מספיק דמיון (או למצער קאמבק של דמויות מוכרות) או שחלף מספיק זמן (וכאב של מלחמה) כדי שזה ייחשב לנוסטלגיה. אבל כמנוע עלילתי במותחן מבדר זאת בחירה בין שתי אופציות רעות: חוסר אמינות (כי היה מדכא בטירוף) ותחושה של טרן-אוף (כי מי רוצה לחזור לתקופה מדכאת בטירוף).
איכשהו, פרק הבכורה של "רצח בים המלח" מצליח לבחור בשתיהן, ולא מפצה על כך באלמנטים אחרים: כתיבה שנונה וחדה, דמויות ססגוניות וממכרות או רמזים לסאטירה נוקבת. סולטן, לפחות לעת עתה, היא כרגיל הבת של השכן, שהחקירה עבורה היא הכרזת העצמאות וגם אצבע בעין של קצין המשטרה הנשוי שאיתו היא מנהלת רומן. נחמד? נחמד. מקורי? כמו סוודר קשמיר מ-Temu. גם יתר הדמויות, לפחות אלה שנחשפו בפרק, אולי חשודות ברצח אבל אשמות ברושם חיוור.
אף על פי שפרק אחד לא מהווה מדגם מייצג, מותר לתהות כמה מהפוטנציאל של "רצח בים המלח" נגרע בגלל "מִסי פלטפורמה" (בליהוקים, בעיצוב הדמויות, בשפה, ברמת הנועזות). כך או אחרת, די סמלי שרגע אחרי שהפגינו אומץ ראוי לכל שבח עם "נוטוק" וקיבלו רייטינג מאכזב, בקשת משיקים סדרה שקצת מזכירה את ים המלח: חמים, נעים וקשה מאוד לטבוע.
בקטנה
ניצב־משנה אריה דורון, דובר המשטרה (לא להתבל־ בל חלילה עם ראש חטיבת הדוברות), התייצב באולפן "שש עם" בחדשות 12 כדי להשיב על, ובכן, מספר שאלות בוערות. אולם בפתח דבריו התברר שיש לו עניין דחוף יותר: "מי שזכה במקום הראשון בפרס הגדול של יחידת דוברות מצטיינת במדינת ישראל זה דוברות משטרת ישראל", אמר דורון והמשיך כאילו הוא בנאום הזכייה ולא בראיון בטלוויזיה. אפשר להבין מדוע המגישה יונה לייבזון נשמעה ברקע צוחקת במבוכה, אבל עדיף לו הייתה קוטעת אותו ושואלת אם גם אזרחים שמחייגים 100 צריכים לשמוע קודם כל על פרס שקיבלה הדוברות. מצד שני, הפער בין המחזה הנלעג לראיון הַתַּקִּיף הדגים מקצת מהטרגדיה של משטרה: אפילו בדיבורים הם לא משהו.
