זו פגישה גורלית. נניח למחלוקות הפנימיות בנוגע לראש הממשלה. נניח להתנהלות הכאוטית של בכירי הקואליציה שירדו מהפסים. נדמה שכל ישראלי שפוי מקווה שהפגישה בין טראמפ לנתניהו תצליח. משום שעל השולחן מונחות סוגיות קריטיות. בהנחה שהדיווחים נכונים, והם לא מניפולציה של יועצים ממומנים על ידי ישות זרה, אז איראן מתחזקת. ועל הפרק נמצאת גם רצועת עזה, עם ארגון טרור, חמאס, שהולך ומתחזק. וכמובן חיזבאללה, שיחד עם חמאס מסרבים לממש את חלקם בהסכמים שנחתמו בשנה שעברה והשנה. התפרקות מנשק? פירוז? הצחקנו אותם. אבל את ישראל זה לא מצחיק.
וזה עוד לא הכל. בשנה הבאה אמור להסתיים ההסכם הרב-שנתי שנחתם עם הנשיא ברק אובמה ב-2016. ישראל, כך הוסכם אז, תקבל 38 מיליארד דולר על פני עשור שלם. הכסף הזה מימן פיתוחים רבים, שחשובים גם לישראל וגם לארה"ב. אלא שאנחנו במצב אחר. בבית הלבן יושב, כך נהוג לומר, ידיד גדול. ולפי הדברים שקדמו למסיבת העיתונאים, טראמפ לא שולל התקפה על איראן, וגם חוזר בתוקף על הצורך בפירוק חמאס מנשקו. לפני התחלת שלב ב'? עדיין לא ברור.
אבל ארה"ב משנה את פניה. בשנתיים האחרונות עלה מפלס העוינות לישראל, ובניגוד לעבר, יש רוב שמתנגד להמשך הסיוע לישראל. היינו באשליה שנתניהו הצליח לפגוע בתמיכת הדמוקרטים. מתברר שהפגיעה גדולה ממה שחשבנו. בשנתיים האחרונות הפקיר נתניהו את החזית המדינית, שהיא החזית הבינלאומית, שהיא חזית ההסברה, והוביל את ישראל לשפל המדיני החמור בתולדותיה. והשפל הזה, גם בדעת הקהל, משפיע, ועוד איך משפיע, על המצב האסטרטגי של ישראל. וכאשר חזר אתמול טראמפ על כך שנשיא טורקיה הוא ידיד חשוב, אז יש חשש שהממשל הנוכחי מתקשה להבין שהסכנה הגדולה ביותר ליציבות האזורית נובעת מהאיסלאם הרדיקלי. עם כל הכבוד, ויש כבוד, לדברי הנועם שהשמיע אתמול טראמפ לפני הפגישה – הכנסת חיילים טורקים לרצועה תהיה סטירת לחי לישראל.
רק לפני עשרה ימים נאמה ראשת המודיעין הלאומי בארה"ב, טולסי גבארד, על סכנות האיסלאם הפוליטי. אבל על רקע התמיכה של רוב עמיתיה בקטאר – היא קול קורא בערבה. דווקא ממשל טראמפ, יותר מכל ממשל לפניו, הופך את שתי המדינות שמזוהות עם האחים המוסלמים, קטאר וטורקיה, לאבן הראשה של המדיניות המזרח-תיכונית. וזה אומר שישראל נכשלה לחלוטין בהצגת התמונה הגיאו-פוליטית. כך שמשימתו של נתניהו קשה. ובנסיבות הללו, אנחנו זקוקים לארה"ב כדי להתמודד עם האיומים האמיתיים מאותן חזיתות שבהן נלחמנו בשנתיים האחרונות.
בציניות, או שלא בציניות, פרשנים רבים טוענים שלא איראן ניצבת בראש הנושאים שיעלה נתניהו, אלא עניין החנינה. קשה להאמין שזה נכון. זה בערך כמו לדאוג לארנק בבית הבוער, לפני שמפנים את הילדים. לא. זה לא יכול להיות. הרי כמעט כל מה שייאמר שם בחדר סגור ייצא בסופו של דבר החוצה. לטראמפ מותר לדבר על חנינה, בתשובה לשאלה. אבל אם יתברר שנתניהו העלה את עניין החנינה – זה יהיה שיא של הפקרות. הבית בוער והוא דואג לעצמו?
דווקא ברקע הדברים הנעימים לאוזן ברובם, שהשמיע טראמפ, ודברי השבח וההלל לנתניהו, כדאי לזכור שזה ממשל טראמפ – לא ממשל אובמה ולא ממשל ביידן – שכפה על נתניהו הפסקת אש ללא מיטוט חמאס. וזה טראמפ שכפה על נתניהו הסכם שכולל הסכמה למדינה פלסטינית. וזה טראמפ שכפה על נתניהו את שיחת הטלפון למנהיג קטאר כדי להתנצל על התקיפה בדוחא. ייתכן שנדמה לטראמפ שנתניהו הוא פרטנר מצוין, משום שהוא לא ארדואן ואפילו לא זלנסקי. הוא ניתן לכיפוף. וכך, אפשר גם לומר לנתניהו שהוא מנהיג חזק שהציל את ישראל, וגם להכתיב לו כל גחמה.
טראמפ עדיין חולם על פרס נובל לשלום. קופת ההישגים שלו לא גדולה במיוחד, והגדול שבהם הוא הסכם הפסקת האש עם חמאס, ושחרור החטופים. אין ספק שזה הישג חשוב. אבל כדי לממש אותו ישראל תידרש לוויתורים קשים. הבלגה מול חמאס, הבלגה מול חיזבאללה, ואולי גם חיילים טורקים ברצועה. המשמעות – דריסת רגל של ארדואן ברצועה. האחים המוסלמים ישמרו על האחים המוסלמים. ואם חיילים מטורקיה, אז למה לא מקטאר?
רק לאחרונה הכריז אותו טראמפ על צעדים ראשונים נגד האחים המוסלמים במצרים ובירדן. זה בהחלט צעד בכיוון הנכון. אבל כל זמן שטראמפ מסרב להבין שהבעיה היא יותר מכיוון טורקיה וקטאר – אז דברי הנועם שנשמעו אתמול אכן ערבים לאוזן. אבל זהירות. אלה כדורי הרגעה שעלולים להתגלות ככדורי הרדמה. פעם אחת כבר נרדמנו, וקיבלנו את 7 באוקטובר. אין צורך בפעם נוספת.
טראמפ עדיין חולם על פרס נובל לשלום – אבל כדי לממש אותו ישראל תידרש לוויתורים קשים, אולי גם חיילים טורקים ברצועה. האחים המוסלמים ישמרו על האחים המוסלמים. ואם חיילים מטורקיה, אז למה לא מקטאר?