ההקפצה למילואים בבוקר מתקפת הפתע ב-7 באוקטובר תפסה את רס"ר (במיל') אור שיזף רגע אחרי שהשלים ריצה של 26 ק״מ. "ברגע הזה היה לי ברור שאני מתייצב, עוד לא הבנתי את סדר הגודל של הסיפור אליו נכנסים״, הוא נזכר באותה שבת.
שיזף (36), ממצפה רמון, מאמן ריצה ועוסק בחינוך בחייו האישיים, שירת במילואים בחטיבה 5 גדוד 8111 עד הרגע בו נפצע. ״חשבתי שיקחו אותנו לשבוע-שבועיים לקו, להחליף 'חיילים אמיתיים' אבל אז נכנסנו לטיהור הקיבוצים בעוטף. לקח לי זמן להבין שנהיה כוח משמעותי במלחמה. האסימון נפל בהיתקלות עם מחבל בכיסופים ב-12 באוקטובר. בדיעבד גילינו שהוא היה המחבל האחרון בקיבוץ״.
באותה היתקלות נפצעו שלושה לוחמים, ושיזף עצמו משתף כי התמודד עם תגובת הלם קרב. ״תוך כדי הראש עבד חד ועשיתי מה שצריך — יריתי, דיווחתי בקשר, טיפלתי בפצוע. אחרי הפינוי, הראש עבד לאט מאוד, לא הצלחתי להתרכז, הכל היה מאוד מפחיד. לקח לי כמה ימים להתאושש מזה״.
לאחר התקרית הקשה, הוא מספר שהתקשה לחזור לתפקוד במשך שלושה ימים, לאחריהם הבין שדווקא המשך העשייה בשטח היא שתעזור לו להתמודד עם התחושות. ״רציתי להישאר, להתמודד עם זה ולא לברוח ממה שאני חווה. כמי שרץ למרחקים ארוכים, אני יודע שהתמדה זה הכוח שלי״, הוא מספר ומוסיף על החיבור העמוק שנוצר בין המילואימניקים: ״יש לי מחויבות לחברים שאיתי, ללוחמים. כולנו שם בשביל ביטחון המדינה והמשפחה שלנו, ואחד בשביל השני. הם היו שם בשבילי כשחוויתי את זה, ואני מרגיש מחויב להישאר איתם״.
ב-10 בדצמבר 2023, במהלך פעילות בחאן יונס, אור נפצע. ״יצאנו לפשיטה על בית במתחם בית-ספר של אונר״א, עם מידע על חטופים. ברגע שמצאנו כניסה למנהרה בחצר בית סמוך, פוצצו עלינו את המטענים. נפצעתי באורח בינוני-קשה, שלושה נוספים נפצעו, חמישה נהרגו. רק כשהתעוררתי מהניתוח הבנתי שהם אינם. הכאב הזה מלווה את השיקום שלי מאז ועד היום״, הוא מספר בכאב על נפילתם של רס"ם במיל' איתי פרי, רס"ן במיל' אביתר כהן, רס"ן במיל' רומן ברונשטיין, סרן במיל' אליה יאנובסקי ורס״ר במיל' ארי יחיאל זנילמן זכרם לברכה.
אור פונה לבית החולים סורוקה, שם עבר ניתוח שארך ארבע שעות. לאחריו היה מאושפז למשך חודשיים וחצי במחלקת שיקום. ״בימים הראשונים הייתי סיעודי לגמרי, מבין ארבע גפיים רק היד החלשה שלי תפקדה. נפצעתי בשתי הרגליים וביד ימין, התרסקו לי העצמות בכף רגל שמאל. בתור אצן, ביקשתי שקודם כל יטפלו לי ברגליים, עבורי הם הנשימה שלי. לקח לי חצי שנה עד שהצלחתי לחזור לרוץ, התחלתי מחדש מאפס״.
מה שזכור לאור במיוחד, הוא החיבוק שקיבל מהחברה לאחר הפציעה. ״בהתחלה עטפו אותנו במלא אהבה וטוב. אנשים באו לבית החולים ואמרו שדואגים לנו, אמרו תודה. זה היה משמעותי, נתן לנו מלא כוח להרים את הראש ולהתחיל להשתקם״.
לקראת השנה החדשה, לאור יש מסר חשוב להעביר בנוגע ליחס החברה לפצועי ופצועות המלחמה, בגוף ובנפש: ״השיקום לא נגמר כשיוצאים מבית החולים, בחלק מהמקרים הוא גם לא נגמר אף פעם. הייתי רוצה שאנשים יהיו מודעים לזה. מי שהולך מולי ברחוב לא רואה את הצלקות שלי, לא יודע שאני פצוע, ההשלכות של הפציעה לפעמים שקופות. תזכרו שמי שמולכם אולי סוחב איזה תיק. כולנו צריכים להיות יותר מכילים, אדיבים וסובלניים. זה יהפוך אותנו לחברה טובה יותר. המלחמה, באופן רשמי לפחות, נגמרה. אבל השיקום שלנו כחברה רק מתחיל״.
לבסוף הוא מספר בהתרגשות על ההרצאה ״למרחקים ארוכים״, במסגרתה הוא משתף בסיפור הפציעה והשיקום שלו. ״חשוב לי לספר את הסיפור שלי, ולהעביר את המסר החשוב של משמעות הרגישות החברתית הלאה״.
