רס״ר (במיל׳) אושר פרטוק (32) מלוד, נשוי לשמחה, ולהם שני ילדים: רנאל דוד (5) ותבל (שנה). במשך כל חייו, מתגאה אושר במטרתו המרכזית, להרבות שמחה באירועים, שהובילה אותו להקים את העסק ״תוף האושר״. ״שופרות, תופים, אטרקציות באירועים. כל מה שיש בו שמחה״, סיפר.
לאורך למעלה משנתיים של לחימה, אושר השלים כ–405 ימי מילואים, בתפקידו כקצין רכב בחטיבה 16. כעת, נמצא בסבב נוסף, שיארך כ–60 ימים נוספים. בעקבות המחויבות הגבוהה שלו לשירות המילואים, אושר משתף בפגיעה המשמעותית בעסק אותו מתפעל. ״היה לי קשה להשתחרר לאירועים, היינו בחוסר כוח אדם מטורף״, סיפר והוסיף כי התפוקה פחתה בכ–50%. ״במהלך חודש יכולתי לקחת בערך 10 אירועים, גם זה אחרי מלחמה קשה. לפני המלחמה, יכלתי להגיע ל–20 אירועים״.
בעקבות הפגיעה הכלכלית הקשה, אושר משתף כי נאלץ לפנות לבקשת הלוואה. ״ברגע שהגיעו כל ההחזרים, והבנתי שאין לי מאיפה להביא אוכל לתינוקת ולהחזיק את הבית - הבנתי שזה או שאני ממשיך להיכנס לברוך הזה, או שאני מנסה לקחת הלוואה. בסוף, קיבלתי אותה מהבוס של אשתי, כי הבנק לא הסכים. רציתי להתאפס, לחזור לתלם״, שיתף והוסיף על התחושות שמלוות אותו, כמי שהתייצב כשהמדינה קראה לו, אבל נאלץ להתמודד לבדו עם המחיר הכבד שמשלם. ״זה כואב, זה כמו סכין בלב, והנה, חזרתי לעוד סבב, בגלל חוסר סד״כ מטורף״.
בדומה לאושר, מילואימניקים עצמאיים רבים חוו פגיעה קשה בעסקים. בסקר שערכו בפורום נשות המילואימיניקים בקרב 3,091 בני/בנות זוג של משרתות ומשרתי מילואים ובשיתוף מכון המחקר ״מאגר מוחות״, כ–84% מבין המשיבים והמשיבות שהינם עצמאיים דיווחו על פגיעה בעסק.
עם זאת, אושר מבהיר שהמחויבות שלו לשירות לא נפגעה כי מבחינתו, ״אני מבין שאני נלחם על הבית״. בנוסף, הוא מכיר בחשיבות הדוגמא האישית לחייליו. ״יש תחתיי 15 חיילים. אם אני לא מגיע, המורל שלהם יפגע והם עלולים גם לא להגיע״.
בצל הקשיים הכלכליים, אושר משתף גם בהתמודדות עם אובדן חברו, רס"ם (במיל') מרדכי יוסף בן שועם ז"ל. ״10 דקות אחרי שהתחלפנו, הוא עלה על מטען בציר נצרים ונהרג במקום. אחד האנשים שהייתי הכי קשור אליהם, היה חבר ושותף ברמה הכי גבוהה. בכל פעם שאני נכנס לרצועה זה עולה לי, אבל זה נותן לי גם דרייב כי אני נכנס בשבילו. אני פה בנס״, אושר הוסיף.
גם בגזרת הבית והמשפחה, האתגרים האישיים כבדים. ״בשישי האחרון אשתי שברה את שתי הידיים שלה, הייתי איתה יומיים בבית. גם אחרי זה, היא תמכה בי לחזור לבסיס. אין לביאות כאלו, אין לוחמות כמוה״, סיפר אושר. ״תבל לדעתי לא כל כך מכירה אותי״, הוא הודה בכאב על התינוקת שגדלה כשאביה רחוק ממנה. ״אצל הגדול אני מרגיש את השינויים בהתנהגות. כשאני יוצא הביתה ליום–יומיים, כי קשה לי לצאת בגלל שאין נהגים, הוא שואל אותי - ״אבא, למה אין עוד אבהות שנכנסים?״. הוא לא יודע לבטא את זה, אבל אומר את האמת בפנים״, סיפר על התסכול של בנו וקשיי ההתמודדות. ״הוא לא רוצה שאני אלך, בוכה לי, משתטח ליד הדלת. מבקש לבוא איתי ל״ג׳ג׳עיה״ (סג׳עיה), או לפרח (רפיח). זה הזוי שילד בן חמש מבקש את זה. מצד שני, הוא מבין את המחויבות שלי, שיש לי חיילים״, הוסיף.
לסיכום, אושר משתף בתקווה שלו לחזור באופן מלא לעסק שכה אוהב כנגן באירועים, ולשאיפה לשוב לנוכחות שלו בבית כבעל ואבא. ״הדבר היחיד שמשאיר אותי שפוי אלו כל האירועים, זו המוזיקה. יש רגעים שאני פשוט מדרבק, עושה לי טוב לנפש״, סיפר. ״מאחל שנחזור לחיים האמיתיים. שאצליח להשלים את החסר לכל המשפחה שלי. בעיקר לאשתי, אני יודע כמה אני חסר לה. יודע שזה יקח הרבה זמן, אבל זה הכי חשוב מהכל״.
