בכניסה לחלל התערוכה "פועלת אופנה: דורין פרנקפורט" במוזיאון אשדוד לאמנות מתנוסס תצלום של שתי דוגמניות מתנשקות. הדימוי הזה, שהיה סוער לזמנו, צולם בתצוגת אופנה של פרנקפורט שנערכה במסגרת אירועי הגאווה ב-1994, והבחירה בו מייצגת אמירה חשובה דווקא בימים של חושך השוטף את המדינה. היא גם מאפשרת להבין את פרנקפורט המעצבת, שנוטה לא אחת להציג את אמירותיה כאנדרסטייטמנט באמצעות רמזים ודימויים.
לדוגמה, בגדי הרקדנים של עפרה חזה באירוויזיון 1983, שהתקיים בגרמניה, שעוצבו בצהוב כרמז לטלאי שענדו יהודים בשואה. או הבחירה לקשט את עיצוביה בסמל Peace כתגובה לאינתיפאדה. בריאיון וידאו המוצג בחלל האחרון של התערוכה היא מספרת כי ציפתה להסיר את הסמל כשיבוא השלום. "השתמשתי באופנה כדי לספר את סיפורה של הארץ הזאת", היא אומרת. "את הסמל Peace לא זכיתי להסיר מהפריטים".
3 צפייה בגלריה
מתוך התערוכה: פרנקפורט, .2015 תצוגה של "השתמשתי באופנה כדי לספר את סיפורה של הארץ הזאת"
(צילום: באדיבות דורין פרנקפורט)
התערוכה, שתיפתח מחר (ה') לקהל, מאגדת חמישה עשורים של עשייה בתחום האופנה, אבל פרנקפורט מדגישה שלא מדובר בסיכום, ומציגה כעדות תיקי עור שעיצבה לאחרונה.
בניגוד למעצבים רבים אחרים, לפרנקפורט יש סדר יום. אידיאולוגיה. זה בא לידי ביטוי לא רק בעשיית בגדים, אלא גם בתפיסה כוללת של יצירה כחלק משיח על תרבות, קהילה וחברה. בראיונות איתה תמיד העדיפה לדבר על מדיניות הממשלה, החל במהלכים הפוליטיים ועד להחלטות שמובילות לפגיעה במעצבים וביוצרים. היא התגאתה במחויבות לייצור מקומי בישראל ולתנאי עבודה הוגנים, הציבה אלטרנטיבה לאופנה מהירה וקידמה תפיסה של קיימוּת. בנוסף, חיזקה מעצבים צעירים ויצרה שיתופי פעולה לחשיפתם.
ערכים אלה מלווים גם את התערוכה, שנפתחת מבראשית עם הקולקציה הראשונה שלה מ-1983: זן ים-תיכוני. הקולקציה נחשבת לאחת מאבני הדרך בעיצוב האופנה המקומי והניחה את היסודות לחזון העיצובי של פרנקפורט – אופנה כעמדה חברתית וכזהות מקומית מודעת לעצמה. בהמשך משייטת התערוכה בין מוזות של פרנקפורט כמו חלי גולדנברג, קיטי ממון ודודו (דורית) בר-אור, ויש גם עיצובים שנתפרו למוזיקאים – מעטיפת האלבום "חתונה לבנה" של שלום חנוך ועד לבגדים שיצרה לתחרויות האירוויזיון ("אבניבי", "הללויה", "הורה" ו"חי")
