אושר עובר אורח // מרדכי גלילי } עם עובד } 90 עמ'
'אושר עובר אורח', שם ספרו החדש, החמישי, של המשורר מרדכי גלילי, הוא לא רק יפה להפליא אלא גם חודר עמוק אל תוך מארג החיים והמשמעויות ששירי הספר מנסים לתאר. חוויית היסוד של המארג הזה היא בדידות. זוהי בדידות שאין לה תקנה, והמשורר גם לא מבקש שתהיה לה תקנה. להפך, משתמע שהיא עצמה מרפאת כאב או מפצה על היעדר שהם אפילו נוראים ממנה; היעדר שדומה למוות, לדיכאון שמוחק הכל. אפשר לומר ששירי 'אושר עובר אורח' עוסקים בבדידות מיטיבה, אולי אפילו שמחה בחלקה, אם כי המילה "שמחה" עלולה לתעתע, שכן גם כאשר הבדידות הזאת שלמה עם עצמה היא עשויה כמעט כולה מעצב ויתמות, ואין בה שום שמחה מהסוג הנגיש, היומיומי, הגופני. יש בה משהו שביר וחידתי הרבה יותר, נחבא בתוכה אושר. אושר מסתורי, חמקמק, נעלם, פרטי לחלוטין. אושר עובר אורח.
גלילי כותב שירה קרובה מאוד לפרוזה. הקרבה באה לידי ביטוי כפול; ראשית, יש משהו מאופק מאוד במוזיקה של שיריו, אף שהאיפוק הזה מניב לעיתים זהב פיוטי טהור, כזה שיש בו מוזיקה פנימית, נסתרת, כמעט כמו האושר שהוא מנסה ללכוד. ושנית, שיריו של גלילי מתארגנים בדרך כלל במה שהוא מכנה "פואמות", מחזורי שירים ארוכים למדי שמספרים סיפור. הסיפורים לקוחים מתולדות חייו של המשורר: התאבדותה של אמו כשהיה ילד רך, נעוריו הכואבים בצל האב, וניסיונותיו לבנות לעצמו חיים משלו. בספר החדש אפשר לחוש בתנודה משמעותית במארג הסיפורים: האם אמנם נותרת מרכזית, היא תמיד הייתה הציר שסביבו חגים שיריו של גלילי, אבל האב מורחק לשוליים, ואילו דמות המשורר עצמו, ובעיקר אושרו המתעתע — כתיבת שירה — תופסים את מרכז הבמה.
זוהי הבשורה העיקרית של גלילי בספרו החדש: הזיקה בין שירה לבדידות. אם כי הוא מעניק לזיקה הזאת שתי צורות נבדלות שהקשר ביניהן אינו ברור. בפואמה 'נצח פרטי' מתברר שתפקיד השירה, אם לצטט את יאיר הורביץ (שמוזכר בספר), הוא להציע "דיבור/ במקום שלעולם,/ לעולם, אין בו חיבור". הורביץ חשב על אביו המת. גלילי מנסה לדבר עם אמו. היא לא רק הנמענת אלא גם אחת הדוברות בפואמה, שמתגלה כדיאלוג מתמשך בינה לבין בנה. לקראת סופה האם אומרת למשורר מילים מרות מאוד, אבל כנראה גם נחוצות מאוד: היא מתארת את תחושת הריקנות, הספק המתמיד והקושי לאהוב שהתאבדותה הותירה בו. במילים אחרות: היא מכירה בסבל שגרמה. המשורר עונה לה: "אני מחבק אותך ואוהב את עצמי/ כפי שלא אהבתי מעולם". מתוך הפואמה עולה ששירה היא דרכו היחידה של המשורר לגעת ברגעי האושר החולפים שבהם הוא מצליח להתאחד עם אמו בזיכרונו או בדמיונו, ולהעניק להם קיום נמשך, "נצח פרטי".
אלא שפואמה אחרת בספר, 'מלאך שאינו יכול לשנות', מציעה פשר אחר לגמרי לשירת הבדידות והאושר של גלילי. זה אינו האושר שבהתמזגות עם האם וזכרה, אלא האושר שהמשורר זכה להכיר דווקא כאשר הוא נחלץ מהתהום שאליה אמו הפילה אותו בילדותו. במקום היעדר הגבולות החמקמק בינו לבין האם ברגעי היחד שלהם, יש לאושר מהסוג השני גבולות ברורים. זהו אושרו של המשורר כשהוא שרוי בבדידות מוחלטת, ללא איש או אישה מלבדו, גם לא אב או אם. "זה אני, זה שלי, האושר הזה", הוא שב ומבהיר, מתעקש שהוא אינו חייב דבר לאיש, ומספר שאפילו בקוראים אין לו צורך. את שירתו הוא מגדיר כשיחה פנימית לחלוטין שיש בה "יושר מוחלט, אמת בוערת". אלא שלפעמים האמת הזאת כל כך בוערת שהיא מולידה טענות מופרכות בעליל, אולי מופרכות במכוון: אין יושר פנימי מוחלט, גם לא אושר פרטי לחלוטין, אם כי עצם השתדלותו של גלילי לחצוץ בתקיפות כזאת בינו לבין זולתו הופכת את 'אושר עובר אורח' לספר מרתק כל כך.
בָּאוֹר שֶׁזָּרַם לְמַעְלָה, עָלָה וְהִתְרַחֵב, רָאִיתִי דְּמֻיּוֹת,
כְּשֶׁהִתְקָרַבְנוּ רָאִיתִי: אֵלּוּ הַמֵּתִים.
מְטַיְּלִים כְּמוֹ בְּפַּרְק רָחָב.
פְּנֵיהֶם אֲטוּמִים, מַבָּטָם רֵיק.
שָׂמַחְתִּי לִרְאוֹתָם, הָיִיתִי חֵלֶק מֵהֶם,
רָצִיתִי שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ.
יָכֹלְתִּי לַחְלֹק עִמָּם נְדִיבוּת שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי,
רֹךְ שֶׁלֹּא הִכַּרְתִּי.
