בית גרמני בתחילת המאה ה-20. כל בני המשפחה לבושים שחורים, אוכלים סעודה לזכר אלו שהלכו לעולמם, גומעים בשקט מרק. ילדה כבת שבע מסתכלת מסביבה. אמה משתנקת. דממה. כולם חמורי סבר ומתעלמים. לא באנו ליהנות.
"צליל של נפילה" מגיע ארצה עטור שבחים ופרסים מפסטיבל קאן, ומבקרים רבים ורציניים ממני כללו אותו ברשימת סרטי השנה שלהם. זו סאגה אירופית מאוד ונשית מאוד שביימה הבמאית הצעירה מאשה שילינסקי, ומתרחשת בחוות חזירים בכפר מבודד שמיקומו לא מצוין. הרבה דברים לא מוסברים בסרט. נניח, בקטנה, מה בדיוק קורה על המסך. זה כולל רגעי מוות, הרהורי התאבדות, ניצול מיני ושאר התאכזריות. הסרט מספר על ארבע נשים לאורך הדורות שחיות שם, לחלקן קשר כלשהו לאחרות ולחלקן לא, וכמובן הסרט קופץ כל הזמן מתקופה לתקופה, בלי הסברים או פירושים. מה אנחנו, ילדים?
באופן מעניין, זה הסרט השלישי שיצא בשנה החולפת ומתאר פיסת חיים וחיי שגרה בעורף של גרמניה ובאיטליה בסוף מלחמת העולם השנייה (בסרט הנוכחי זה קורה בתקופה אחת מתוך ארבע, בשני הסרטים האחרים זה כל הסרט). השניים האחרים היו "ילדות גרמנית" ו"כלת ההר", סרט השנה שלי, ושלושתם איכשהו חשו צורך לספר על עולמם של מי שחיו בצד של "הרעים" וההבנה המחלחלת שלהם שהם כאלה, בלי לעסוק בהיסטוריה גדולה או אפילו לומר נאציזם.
"צליל של נפילה" הוא המורכב קולנועית משלושתם, ובעיניי הכי פחות מספק וגם מרגיז איכשהו ביומרנות שלו. לרקורד, אני חסיד גדול של קולנוע ש"לא קורה בו כלום" ומנסה לפרוץ את גבולות השפה הקולנועית בדרכים אחרות מסיפור, להעביר תחושה, זיכרון, אמירה על המצב האנושי באמצעות מצלמה וסאונד.
אבל "צליל של נפילה" הוא ההוכחה שלא רק בקולנוע של מארוול ודיסני יש מחזור, ולא כל מי שגדל על ברכי במאים גדולים כמו ברגמן וטרקובסקי, שהשפעותיהם מורגשות כאן בכל סצנה (בעיקר הסרטים "פאני ואלכסנדר" ו"נוסטלגיה"), עושה סרטים ברמתם. בסוף, שילינסקי מציעה בסרטה אינספור פריימים חנוקים ושחוקים, אור מנורות, טבע דומם, צלילים של רוח בשדות, צרצרים, או סתם דיסטורשן ושתיקות מעיקות — וסרטה הופך למתיש ותקוע בקמטים של רצינות. הכל בשביל להגיע תוך שעתיים וחצי למסקנה, שימו לב, שהמוות תמיד אורב בפינה, לכולנו קשה, ולנשים קשה יותר. לא נפלתי, סתם השתעממתי.
