פסק דינו של בג"ץ, שאישר ברוב דעות את מינויו של האלוף זיני לראש השב"כ, עורר גל ביקורת חריף. הביקורת עסקה בהליך המינוי - נתניהו היה לכאורה בניגוד עניינים בפרשת קטארגייט והיה מנוע מלהציע את זיני כמועמדו - ובמהות הבדיקה של ועדת גרוניס את המועמד. פרשה זו אינה לבדה: מצטרפת לה פרשת המינוי לנציב שירות המדינה, שנדונה כעת בבג"ץ.
וזהו שורש הבעיה. הדוגלים בגישה ליברלית נוקשה אינם מסתפקים בהליך הקיים, וסבורים כי לא ניתן לסמוך על הפוליטיקאים ולכן ראוי שהבחירה תיעשה במכרז תחרותי על ידי ועדה בלתי תלויה. השמרנים סבורים כי על הפוליטיקאים לממש מדיניותם באמצעות מינוי הבכירים בכפוף לבדיקה של ועדת גרוניס. הפתרון חונה איפשהו באמצע, ומתחיל בכך שהמשטר הישראלי סובל מכשל מבני: אין חוקה שלמה, אין מגילת זכויות מחייבת, חוקי היסוד חלקיים ועמומים, הכנסת נשלטת בידי הקואליציה, ומנגנוני הפיקוח הפרלמנטריים על הרשות המבצעת חלשים. גם תרבות של גבולות כוח - של עשה ואל תעשה - אינה מעוגנת דיה.
כשל משטרי אינו נפתר באמצעות פסילת מועמדים "לא נכונים ערכית", או קביעה כי הרשות השופטת ונציגיה יודעת מה נכון ומה לא נכון, אלא באמצעות חיזוק כללים, מנגנונים וגבולות כוח. כיום הליך המינוי של בכירים אינו ברור: הוא נסמך על החלטות שונות, פסקי דין וחצאי חוקים, סלט של כללים שאין לוגיקה מחברת ביניהם.
שופטי הרוב קבעו כי להשקפת עולמו של זיני אין רלוונטיות לבחינת כשרות המינוי, וכי ועדת גרוניס לא הייתה מוסמכת להפוך את עמדותיו הערכיות למוקד חקירה. קביעה זו אינה מדויקת, ואם הייתה מונחת תשתית ראייתית לכך שזיני פעל בעבר משיקולים דתיים במסגרת תפקידיו וחרג מפקודות, אני מניח שאף ועדה לא הייתה מאשרת אותו. וכאן הבעיה: ועדת גרוניס לא בודקת כשירויות, ביצועים והתאמה לתפקיד, אלא רק טוהר מידות. זה כשל מינהלי. פגם פיקוחי.
אם הדין אינו ברור והפיקוח רופף - אף מועמד אינו "בטוח", גם לא מי שמחזיק בהשקפת עולם ליברלית מובהקת או לחלופין בעמדה שמרנית דווקנית. הדרישה לרדת לחקר נפשו של המועמד ולבחון את אמונתו אינה ביטוי לאחריות דמוקרטית, אלא ויתור עליה. משמעותה המעשית היא כינון מבחן נאמנות סמוי לשירות הציבורי. היום זה מועמד הנתפס כמשיחי; מחר - מי שעמדותיו ביקורתיות מדי, פציפיסטיות מדי או חורגות מהקונצנזוס השולט.
הביקורת על מינוי זיני נטועה עמוק בכשל המבני של מינויי בכירים בישראל, אך המבקרים לא באמת מבקשים לתקן את השיטה הקיימת. בכך הם אינם מגינים על הדמוקרטיה, אלא תורמים לשיח מפלג המקדם חוסר אמון בה. במקום לדרוש תיקון של מבנה המשטר, הביקורת מבקשת להחליף כללים בזהויות. זהו פתרון מפתה - אך מסוכן. דמוקרטיה שאינה נשענת על כללים אלא על זהותם של השומרים בשער, אינה מתחזקת - אלא נחלשת.
פרופ' אסף מידני הוא חוקר מדיניות ומשפט, האקדמית ת"א-יפו
הביקורת על מינוי זיני נטועה עמוק בכשל המבני של מינויי בכירים בישראל, אך המבקרים לא באמת מבקשים לתקן את השיטה הקיימת
