התרגלנו לכדורגלנים היצירתיים קלי הרגליים, שגם אם יש להם גוף רובוטי על גבול הביוני, מושכים את העניין בדריבל, במסירה, במספרת, בתרגיל. זה כאילו שברוב הענפים אנחנו משתאים מהאנשים המפוסלים ביותר, ענקים שריריים ואתלטיים שיכולים לקפוץ הכי גבוה, לזרוק הכי רחוק ולהכות הכי חזק, אבל בכדורגל, אולי בגלל הרומנטיקה הדביקה של "כל אחד יכול", יש נטייה להעריץ את מי שנראה כמו האנדרדוג.
אבל השחקן הטוב בעולם, ובעיניי בפער גדול, נראה כמו פרי האהבה של יודת פטיש מזרח-גרמנייה מאולימפיאדת מונטריאול 1976 וגיבור-על מהמיתולוגיה הנורדית, ובנוי כמו הכור הגרעיני בפורדו (בגרסה שלפני הפצצות האמריקאיות). קשה לקהל להכיר בגדולה שלו בגלל שהוא משדר משהו מאוד לא אנושי, בניגוד לבייבי פייס של לאו מסי למשל, אבל מגיע לארלינג הולאנד שתתחילו להתעמק בכל מה שהוא עושה מעבר לשערים.
הנורווגי, 1.95 מטר של פנומנליות, מסוגל לתת ספרינט בקצב שמשתווה לשחקנים המהירים בעולם; הוא יודע למסור מצוין, בין אם בזמן מתפרצת זריזה ובין אם מדובר בשחרור כדור לחבר אחרי שהחזיק אותו ואת הבלם שעל הגב שלו; העובדה שהוא מושך תשומת לב לא אומרת שהמודעות עוזרת להגנות, מאחר שהוא מאסטר בפינוי שטחים לשאר שחקני ההתקפה – וממילא, גם אם אתה מנסה לעצור אותו, רוב הסיכויים שתיכשל.
את כל ההיבטים הללו אני מציין רק לשם הדיון בבמה שלשמה התכנסנו. בעולם הגיוני, מספרי השערים עצמם היו אמורים להספיק. הוא לא נשען על כמות גדולה של פנדלים, אלא על היכולת לסיים בראש ובשתי הרגליים, מהאוויר ועל הקרקע, מחוץ לרחבה ומקו השער, בבעיטה פשוטה או בריחוף מהמם. הוא מחבר בין העוצמה של מישהו בגודל שלו לבין הסטייל של חבר'ה מצומצמים יותר. כמו כולם, גם אני אוהב לראות פעלולים וביצועים עוצרי נשימה, אבל בשביל זה נותנים באוסקר את הפרס על אפקטים מיוחדים. אף אחד לא חושב לתת ליוצר את פרס השחקן הטוב ביותר.
הגיע הזמן לשבור את המוסכמה של "הולאנד מעולה, אבל הוא לא (הכנס שם)". התבלבלתם, זה כל האחרים שאינם הולאנד. עולם הכדורגל מפחד להודות בכך שאחרי כל האגדות על סופרסטארים ששיחקו יחפים בגשם כילדים או היו צריכים זריקות של הורמון גדילה, נאמבר וואן הנוכחי הוא ספורטאי אחר לגמרי שמתרגם עליונות פיזית להישגים ונתונים מטורפים.
