אחד הדברים שראש הממשלה נתניהו מתגאה בהם טמון ב"יכולתו להדוף לחצים בינלאומיים". הוא הרבה לכתוב על היכולת הזו באוטוביוגרפיה שפירסם, וגם במהלך המלחמה חסידיו הצביעו בגאווה על עמידתו מול הנשיא ביידן. אותה הערכה עלתה השבוע גם סביב מפגשו עם טראמפ, שבו נתניהו, לכאורה, ידע להדוף לחצים שעלולים לפגוע בביטחון ישראל.
אלא שכשחושבים ברצינות על דרישות טראמפ מתגלה ש"להדוף לחצים" היא מדיניות אבסורדית. שכן מה שטראמפ מבקש מישראל הוא להיענות להתפתחויות שנועדו לטובתה ואף לביטחונה.
בעזה, למשל, טראמפ דוחף לפתיחת שלב ב', שבו ייכנסו כוחות בינלאומיים ויתחילו השקעות לבנייתה מחדש. למעשה, זהו תרחיש אידיאלי. מי יכול היה לבקש יותר, כשפרצה המלחמה, מאשר להחליף את חמאס בכוח בינלאומי שייפקח על הנעשה שם ויאפשר לשקם את ההריסות כדי למקד את האוכלוסייה בעתיד חיובי במקום לשקוע בבניית המנהרות? אבל ישראל של נתניהו דווקא מבקשת לעכב את התהליך. לכאורה, הסיבה נחוצה: קודם כל צריך שחמאס - שממילא הפך לצל של עצמו ולא מסוגל להגיב לעבר ישראל גם כשצה"ל פוגע בו - יפורק מנשקו. ואכן, הדבר רצוי. אבל מדוע להמתין עד שפירוקו המלא מנשקו יתממש – משימה שגם צה"ל התקשה להשלים במשך כמעט שנתיים של לחימה – ולא לנסות להמשיך לפרקו במקביל לתחילת חלק ב'?
האם לא יהיה קל יותר לפרק את חמאס מנשקו כשכוחות בינלאומיים ומסחריים פותחים עידן חדש ברצועה? גם החשש הישראלי מכמה עשרות חיילים טורקים שיצטרפו לכוח הבינלאומי אינו מובן. לא עדיף לרתום את טורקיה לשיקום עזה ומיגור חמאס?
האבסורד נוגע גם לסוריה. טראמפ לוחץ להגיע איתם להסכם ביטחוני – שמן הסתם צריך לכלול ערבויות לביטחון הדרוזים ומניעת סכנה ברמת הגולן – אבל ישראל "הודפת" את הלחצים. היא מעדיפה להישאר ברמת הגולן הסורית כל עוד ג'ולאני לא הוכיח כי ניתן לסמוך עליו. אלא שכדי לרתום את משטר ג'ולאני לכיוון הנכון, על ישראל להעניק לו משהו בתמורה. זהו טבעם של יחסים בינלאומיים. הדברים נכונים גם בנוגע ללבנון, שם ישראל ממתינה שחיזבאללה, המוחלש ממילא, יפורק מנשקו במלואו במקום לנסות לקדם כבר עתה הסכם עם לבנון, שיחזק אותה ויעניק לה יותר כוח נגד חיזבאללה.
אחת הקלישאות בתחום הצבאי גורסת שאסור להתכונן למלחמה הקודמת. כלומר, יש להבין שהמלחמה הבאה לא תהיה כזו שחלפה. הדבר נכון גם לתחום המדיני: לפני המלחמה האפשרויות להסכמים עם לבנון, סוריה ועזה היו מוגבלות. עתה, אחרי שמיצינו את האמצעים הצבאיים – ובהצלחה – הגיע העת לנצל את ההישגיים הצבאיים לחתימת הסכמים.
לבית הלבן הנוכחי יש יתרון גדול על פני קודמיו בכל הנוגע למזרח התיכון: הוא טמון בכך שטראמפ מצליח לקיים יחסים קרובים גם עם מדינות ערב וגם עם ישראל. לכן יש לו יכולת רבה יותר לתווך הסכמים בין הצדדים. שעת הכושר הזו, בוודאי לאחר מלחמה, לא תחזור במהרה. מדיניות ישראלית חכמה שדואגת לעתידה צריכה לאפשר לו לקדם אותנו - לא "להדוף את לחציו".
