כנראה שאם בנימין נתניהו היה נולד בארצות-הברית, הוא היה הופך לפוליטיקאי רפובליקני בכיר. הסנטימנט שלו למפלגה ארוך שנים, והתחזק ביתר שאת עם עלייתו של טראמפ. הבחירה של נתניהו, ושליחו רון דרמר, להשקיע את מלוא המרץ בקשרים עם האוונגליסטים, המכונים "נוצרים-ציונים", הייתה גלויה. במקביל הקשר עם יהדות ארצות-הברית, שרובה הגדול מאוד מצביע לדמוקרטים, הגיע בשנים האחרונות לשפל חסר תקדים.
בראיון נדיר שנתן דרמר לאחר שבע שנים כשגריר ישראל בארה"ב, בוועידת "עם עולם" של "מקור ראשון" ב-2021, הוא טען שישראל צריכה להשקיע הרבה יותר בנוצרים הציוניים, הן בשל הכמות שלהם והן בשל התשוקה שלהם לישראל. דרמר הדגיש כי גם מספרית וגם ערכית ההשקעה בנוצרים יותר משתלמת מההשקעה ביהודים, ותיאר איך עבור האוונגליסטים במפלגה הרפובליקנית ישראל נמצאת בראש סדר העדיפויות, בעוד שרוב היהודים האמריקאים לא רואים בישראל סוגיה מרכזית, וחלק גדול מהם מבקרים את מדיניותה.
1 צפייה בגלריה
אוונגליסטים למען ישראל. מאבדים את הדור הצעיר | צילום: אי-פי, Jacquelyn Martin
(Jacquelyn Martin, AP)
במקביל התנועה הדמוקרטית הלכה והתרחקה מישראל – וכך גם ההשקעה הישראלית בקשר עם יהדות ארה"ב, שרובה ליברלית. המשבר מול יהודי העולם הגיע לשיא בקיץ 2017, עם התפוצצות מתווה הכותל, שהיה אמור להעניק חלק קטן ליד הקיר הקדוש לזרמים הליברליים.
"רוב הישראלים בכלל לא זוכרים את זה, אבל עבור יהדות ארצות-הברית זהו קו שבר מהותי", מסביר ד"ר קובי ברדה, היסטוריון של פוליטיקה אמריקאית וגיאו-אסטרטגיה בבית הספר הרב-תחומי HIT. "למרות שמיטב המוחות עמלו על המתווה הזה שנים, וראו בו שלב הכרחי להעמקת הברית עם יהדות העולם, נתניהו העדיף את הברית הפוליטית עם החרד"לים והחרדים, והמתווה בוטל. זו הייתה סטירת לחי שקשה להפריז בעוצמתה".
נתניהו אומנם מגיע בכל שנה לניו-יורק, אבל נמנע מלשוחח עם קהל יהודי. לא תראו אותו נואם באחד מבתי הכנסת הרבים בעיר, או מבקר ב-JCC, המרכז היהודי הקהילתי. גם כשנפגש לפני כשנה עם כמה ראשי ארגונים יהודיים, הם נבחרו בפינצטה. יהודי ארצות-הברית אינם כתובת מבחינתו. מדינת ישראל בחרה בברית עם הנוצרים על חשבון היהודים מסיבות תועלתניות, אבל פיספסה פעמיים: גם במישור הערכי, וגם בניהול הסיכונים.
*
הבחירה להזניח את הקשר עם יהדות התפוצות ולהעמיק את ההשקעה בפלג הנוצרי-ציוני עומדת בימים אלו למבחן. אחרי 7 באוקטובר היו אלו המנהיגים היהודים שעמדו לצידה של ישראל – כלכלית, הסברתית ותודעתית. היהודים הדמוקרטים והרפובליקנים גם יחד הבינו את גודל השעה. מאז ישנה מלחמה בלתי נגמרת, ממשלת ימין קיצונית שלא רואה ערך בקשר עם היהודים שמעבר לים, וגם שינויים טקטוניים במפלגה הרפובליקנית עצמה.
בכנס גדול של המפלגה שהתקיים באריזונה לפני שבועיים נחשף לעומק קו השבר. היחס לישראל שפיצל את המפלגה הדמוקרטית, מפלח כעת גם את הרפובליקנים. אל מול תמיכה כמעט לא מסויגת של הצד האוונגליסטי, עולים קולות משמעותיים אחרים. בצורתם המתונה הם מבקשים להפסיק כל השקעה בישראל על מנת שאמריקה תוכל לחזור ולהשקיע בעצמה. בצורתם הגרוטסקית, הם נשמעים כאנטישמיות ממש – אמירות שמאשימות את היהודים בכל תחלואי העולם, שמתגעגעות להיטלר או שמבקשות לראות באמריקה ממלכה נוצרית וביהודים עם שלא זקוק לארץ.
קל לפטור את האמירות הללו בטענה שמדובר בקיצונים, אבל מי שנושאים את בשורת האנטישמיות בקרב הרפובליקנים הם צעירים מבטיחים עם המוני עוקבים ברשתות, שמלמדים על דור העתיד של המפלגה. "לא תופתעו לגלות שגם פה מעורב המון כסף קאטרי", מסביר ד"ר ברדה. "כפי שהקטארים הזרימו הון לקמפוסים בשביל לתרגם חשיבה פרוגרסיבית לתנועות אנטי-ציוניות ואנטישמיות, כך הם השקיעו הון במשפיעני רשת רפובליקאים בעלי עמדות אנטישמיות שנפלטו מארגונים ממוסדים וכעת זוכים לתנופה אדירה וממומנת ברשתות".
אותם צעירים כמו הפודקאסטר ניק פואנטס, הפרשנית הפוליטית קנדיס אוונס או מועמד הרפובליקנים לתפקיד מושל פלורידה ג'יימס פישבאק, זוכים לקהל רב. הרבה מהם התחילו בארגון השמרני של צ'רלי קירק, Turning point USA ולמרות אמירותיהם הקשות הם זוכים להכלה אפילו מצד סגן הנשיא ג'יי-די ואנס (ראו בעמודים הבאים).
*
התמורות בפוליטיקה האמריקאית גדולות מאיתנו, אבל השאלה היא לא כיצד תנהג ההנהגה בארצות-הברית אלא כיצד תפעל ההנהגה בישראל. היכן מונחות הבריתות שלה, ובאיזה אופן היא מתכוונת להתמודד עם המגמות האנטישמיות שמרימות ראש בכל העולם.
"היום ישראל במשבר מהותי מול הדור הצעיר – הרפובליקני והדמוקרטי גם יחד", מסביר ד"ר ברדה. "צריך לתפור חליפה מותאמת לכל אחד מהקהלים הללו. הקשר עם הנוצרים הציונים הוא בוודאי חשוב, אבל אין לנו פריווילגיה לוותר על היהודים. ההתרסה נגדם הייתה מלכתחילה לא נכונה – גם ערכית וגם תועלתנית. נדרשת ברית חדשה בין ישראל ליהדות העולם".
בישראל מדברים כבר שנים על הצורך בשינוי שיטת הממשל מסיבות פנימיות משמעותיות, שקשורות לגיוון של האוכלוסייה וגודלה. ברדה מציע ללמוד משיטת הממשל האמריקאית שאולי יכולה לסייע גם במקרה הזה. בארה"ב יש לפרלמנט שני בתים – בית נבחרים וסנאט. בסנאט לכל מדינה יש שני חברי קונגרס שמייצגים אותה, ולא משנה מה גודלה. כלומר: לכל קהילה יש קשר ישיר עם הממשל. "הקמנו פרלמנט של 120 נציגים כשהיו פה מיליון איש. היום אנחנו כעשרה מיליון ומחולקים לאינספור קבוצות. אם היה לנו סנאט שמייצג כל מיני קבוצות, גם ליהדות העולם היה יכול להיות בו מושב. זו הדרך לעבור מיחסי תועלת לשותפות".
ההצעה של ברדה היא הצעה מקורית אחת, ואפשר לחשוב על עוד מגוון צורות להעמיק את הקשר והיחסים בין יהודים ברחבי העולם. אבל שאלת הדרך פחות רלוונטית מהצבת המטרה עצמה.
עשרות השנים האחרונות, שנות שגשוג של קיום יהודי, היו חריגה היסטורית. העולם נמצא בנקודה מאוד לא יציבה: בזמן שתור הזהב היהודי באמריקה בדעיכה, יהדות אירופה תחת מתקפה וישראל יותר ויותר מבודדת, כוחות גיאו-פוליטיים אדירים פועלים לשינוי הסדר העולמי. מה שיהודים הבינו היטב בסוף שנות ה-30, או בתקופת מסך הברזל, חייב להיות מובן להם גם עכשיו: עלינו לעמוד זה לצד זה.
