מהפגישות של נתניהו עם טראמפ ושריו לא יצאו כמעט הדלפות: תופעה יוצאת דופן. יש מי שמייחס את היובש לאווירת החג: בשבוע שבין חג המולד למסיבות סוף השנה נמצאת אמריקה, כולל הנשיא שלה, באווירת סוף קורס. יש מי שגורס להפך: הפגישות היו כל כך חשובות, כל כך גורליות, שחייבו בניית חומת סודיות סביבן. עוד נראה את תוצאותיהן בעשן שיעלה ממתקנים צבאיים באיראן, בדאחייה בביירות, בחולות עזה.
יש אופציה שלישית, והיא בגדר ניחוש בלבד: אין (כמעט) כלום כי לא היה (כמעט) כלום. טראמפ ונתניהו כיסו בשיחותיהם את כל הנושאים על סדר היום: איראן, עזה, טורקיה, קטאר, סוריה, לבנון, סעודיה, החזרת רן גואילי, אוקראינה, פרס ישראל, פרס נובל, החנינה, הבחירות, אולם הנשפים החדש בבית הלבן. משא ומתן לא היה. ההצגה הכפולה מול המצלמות הייתה העיקר. במה שנוגע למהות, כל הקצוות נשארו פתוחים.
1 צפייה בגלריה
עוד נראה, עוד נראה: הזוג טראמפ במסיבת סוף השנה | צילום: Joe Raedle/Getty Images
(Joe Raedle, Getty Images)
מנגנוני התעמולה של ממשלות – השרים, הדוברים, המדליפים מטעם – לא יודעים לנפנף באי-מעשה. תארו לעצמכם ידיעה שאומרת: "ראש הממשלה לא דרש מהנשיא טראמפ דבר ולא הבטיח לו דבר. ישבו ודיברו: ככה זה בין חברים. הוא ורעייתו הגיעו למיאמי כדי לקבל זמן איכות עם בנם שגולה שם. זה מה שהורים טובים עושים. לא היה קץ לאושרם כשקיבלו הזמנה לנשף השנה החדשה באחוזת הנשיא. רשמו לפניכם את 31 בדצמבר. נתניהו הוא ראש הממשלה הישראלי הראשון שמוזמן לנשף – סיום הולם לשנה ברוכת הישגים, הישג היסטורי למדינת ישראל".
לא. שום עיתונאי לא יאמין להודעה כזאת. הוא לא יאמין לה גם אם היא קרובה למציאות.
אנסה להסביר. ערב נסיעתו של נתניהו לפלורידה נפתח בישראל קמפיין להכשרת מלחמה עם איראן. הכתבים הצבאיים פימפמו בקול אחד. מכוני המחקר תרמו את שלהם. הטענה הייתה שאיראן משקמת את היכולות הצבאיות שלה בתחום הטילים, הגרעין, ההגנה האווירית. עוד מעט תתקוף. כאשר צצו ידיעות על המשבר הפנימי באיראן, קריסת המטבע, תחילת ההפגנות – קמפיין המלחמה נתלה בנימוק חדש: איראן תתקוף את ישראל כדי לשתק את המשבר הפנימי. או בגלל מיסקלקולציה: האייתוללות יחשבו שאנחנו חושבים שהמשבר הוא הזדמנות לתקוף אותם, ויחליטו בטעות על התקפת מנע.
קל להבין מדוע יצא הקמפיין לדרך דווקא עכשיו: הוא נועד להכין את דעת הקהל בישראל ובאמריקה לפגישה בפלורידה. בסיום המתקפה האווירית על איראן הכריז טראמפ שהפרויקט הגרעיני של איראן חוסל, אחת ולתמיד. והנה, איראן מונחת על השולחן מחדש.
טראמפ פעל כמצופה: הוא איים על איראן בפעולה צבאית. האם הכניס את מטוסי ה-2-B לכוננות מבצעית? עד כמה שאנחנו יודעים, ממש לא. אלפי איראנים מפגינים בימים אלה ברחובות. המשטר מתלבט בין דיכוי אלים להידברות שקטה. זה לא הזמן לפעולה צבאית שתאחד את כל החברה האיראנית נגד אמריקה. במקום למוטט את המשטר, היא תחזק אותו. זה מה שלמדנו מהבליץ הגרמני על לונדון במלחמת העולם השנייה ומההפצצה הקשה של הבריטים על דרזדן בשלהי המלחמה. לא כל מה שהורס מועיל.
הסכנה לא תיעלם
בעזה – גם זה ניחוש פרוע – הוכרע מעט מאוד. שני הצדדים יקדמו במקביל את התוכניות שלהם: האמריקאים את השלב השני בתוכנית לשיקום עזה; הישראלים את ההתבססות הצבאית בשטחים שממזרח לקו הצהוב ואת הרחקת הארגונים ההומניטריים מטיפול באוכלוסייה. שני מיליון נפש בגשם, באוהלים: גם אם הדיווחים על תמותה המונית מוגזמים, זה אסון מתמשך.
חיילים טורקים לא יהיו כנראה בחיל המצב הבינלאומי שספק אם יקום, אבל קבלנים טורקים ישתלבו בעבודות, ומטוסי F-35 יימכרו לחיל האוויר הטורקי. נתניהו לא הצליח לשכנע את טראמפ שארדואן הוא פגע רע; ארדואן לא הצליח לשכנע את טראמפ שנתניהו הוא פגע רע. טראמפ נהנה מהפגנות החנופה של שני הצדדים.
ארדואן הוא אכן פגע רע – חבל שלא נמצאה הדרך להיפטר ממנו. אבל המסרים מלשכת ראש הממשלה, שלפיהם טורקיה הופכת אוטוטו לאיראן, רחוקים מהמציאות. באיראן המשטר כולו מגלומני; בטורקיה שולט מגלומן אחד.
גם הרשות הפלסטינית עשויה לחזור לעזה, בחסות האמריקאים, במישרין או בעקיפין. הטענה שכניסת הרשות תפרק לנתניהו את הממשלה, הולכת ונחלשת ככל שמתקרב מועד הבחירות. האתגר הוא לארוז את הפלסטינים בדרך שנתניהו יכול לשווק אותה, ללכת עם ולהרגיש בלי.
מתישהו התוכניות הסותרות של אמריקה וישראל בעזה יגיעו להתנגשות: או שטראמפ יתעייף או שנתניהו ייכנע. בינתיים הקצינים האמריקאים בקריית-גת מאבדים סבלנות.
שום דבר לא נגמר באמת במזרח התיכון: זה מה שטראמפ יכול ללמוד מביקור החג של נתניהו במיאמי. אף מנהיג לא מפיק לקח; אף מנהיג לא נענש. שום בעיה לא נפתרת. שום ארגון טרור לא נעלם. בזמן שהוא בונה על סעודיה ועל האמירויות, על הזיקה של השליטים שלהם לאמריקה ועל הברית האיתנה ביניהם, סעודיה והאמירויות נכנסות לסכסוך אלים בתימן – האחת כתומכת בממשלה בעדן, האחרת כתומכת בפורשים. היציבות של המזרח התיכון תחת מרותו של טראמפ, ההבטחה שלו ל-Pax Americana, לעידן של שלום, היא מקסם שווא.
זה אומר שישראל תצטרך להשקיע עוד ועוד מיליארדים, עוד ועוד כוח אדם, בביטחון. זה הנכס הגדול של נתניהו לקראת הבחירות: לא הדיבור המחוצף של טראמפ על חנינה, לא דברי ההבל שלו על כך שישראל לא הייתה מתקיימת אלמלא נתניהו, אלא הצורך של הבוחרים ביציבות, באשליה של מנהיג חזק, בתקופה של סכנה ביטחונית. נתניהו ידאג שהסכנה הביטחונית לא תיעלם – לא במציאות, לא בתודעה.
לא נולד מפלצת
"יצחק עמית הוא מגלומן אלים. נדרוס אותו", הבטיח סמוטריץ' בישיבת הסיעה שלו. לאחר הדברים האלה תהו רבים מדוע לא שמעו גינוי מפי ראש הממשלה. אני תהיתי איפה ראש השב"כ דוד זיני. נשיא בית המשפט העליון הוא אחד מסמלי המדינה. על ביטחונו מופקד השב"כ. אני הנחתי שבאותו יום יתייצב זיני בלשכתו של סמוטריץ' ויבהיר לו לאן דיבור כזה יכול להתגלגל. הנחתי שבתום הפגישה יפרסם ראש השב"כ את תוכנה כדי שכל מתנקש פוטנציאלי יבין שהוא על הכוונת. זאת העבודה של ראש שב"כ: בשביל זה הוא מקבל משכורת.
אבל פגישה לא הייתה, ואם הייתה, לא פורסמה.
סמוטריץ' עשה את הפרובוקציה שלו בכוונת מכוון: זאת הייתה הדרך שלו לגנוב כותרת, לקושש קולות. בעיני בוחריו, עמית הוא מפלצת. כשהוא מבטיח לדרוס את השופט, הוא מתפרץ לדלת פתוחה.
עמית לא נולד מפלצת: עשו אותו כזה. הוא הפך ליעד ראשי של מכונת הרעל לא בגלל פסיקותיו אלא בגלל תפקידו. הקמפיין של הממשלה הנוכחית נגד בג"ץ הוא מאבק על כוח: לוין, רוטמן ועמיתיהם לא מאמינים באיזונים ובבלמים. המטרה שלהם היא לשחרר את שלטונם מכבלי המשפט ומכבלי החוק. זה מה שקרה בכל מדינה שצעדה מהמרחב הדמוקרטי למרחב האוטוקרטי. אין כאן שום דבר אישי. לאף אחד מהם לא אכפת אם עמית עזר לאחיו בנבחרת הדירקטורים.
הקמפיין הצליח להם: חלק גדול מהציבור משוכנע היום שעמית הוא מפלצת. ואז בא השלב השני: לאחרונה שמעתי את יפתח רון-טל, אחד השופרות הרכים של ההפיכה המשטרית, מסביר מדוע אי-אפשר להקים ועדת חקירה ממלכתית. בגלל שעמית יבחר את חבריה, אמר. למה לא עמית, נשאל. כי העם לא מאמין לו, אמר. קודם מרעילים, אחר כך צועקים הצילו, האיש הזה הוא רעל.
לבנות מחדש
בחדר צנוע בחלל עבודה מעל קניון בכפר-סבא יושבים אנשים ומנסים להקים את ישראל מחדש. חלקם באים מהאקדמיה; חלקם משנות ניסיון ארוכות במגזר הציבורי והפרטי. האתגר גדול; גם היומרה. במדינה שבה השיח הציבורי מתנהל ברובו בחילופי קללות ברשתות החברתיות, יש משהו מרענן באנשים שמשקיעים את מיטב זמנם בניירות עמדה שוחרי עתיד. פורום קהלת עשה את זה קודם: הוא עיצב לגוש הימין אידיאולוגיה, תוכנית פעולה, ניירות עמדה, דפי מסרים, כל מה שצריך כדי להרוס עד היסוד מדינת חוק ועדיין להישמע מלומד, מכובד, מחקרי.
במרכז ובשמאל הישראליים יש כמה פורומים כאלה (זולת, קרן ברל כצנלסון ועוד). הם לא נהנים ממימון נדיב של יהודים אמריקאים ומתוצאות העבודה הענקית שהשקיע הימין האוליגרכי בשינוי המשטר בארצות-הברית. הם לא נישאים על גבי להט משיחי כמו אנשי קהלת. אבל ניירות נכתבים, וחוברות יוצאות לאור, והצמא לרעיון מסדר, לפתרון חובק כל, קיים.
אחת המסגרות האלה נקראת "המכון לחשיבה ישראלית". המכון – למעשה, צוות חשיבה – קם לפני שש שנים. בראשו עומד אבנר בן-זקן, פרופסור להיסטוריה של המדעים בקריה האקדמית אונו.
בן-זקן, 58, בן להורים ממרוקו, נולד בשכונה ד' בבאר-שבע, שכונת מצוקה עם קבלות, התגייס לגולני, שירת כלוחם בסיירת וכקצין בחטיבה. הוא התמודד ב-2013 בפריימריז במפלגת העבודה, נכווה ופרש. כמו אחרים בדור השני לעלייה מארצות המזרח, המטענים שספג בשכונה מלווים אותו לאורך הדרך: מצד אחד, גאווה עצומה במדינה; מצד שני, ניכור וזעם. מעל הקבוצה מרחף השד העדתי, נוכח ומטריד. אותו היא מבקשת להוציא מהמשחק הפוליטי.
נפגשתי איתו ועם עמיתיו השבוע. "יש בישראל שני מחנות", אמר לי. "מחנה אחד מציע להקים את ישראל מחדש בדרך שלו. זה הימין של פורום קהלת, של ההפיכה המשטרית; מולו עומד מחנה שמתרפק על הסדר הישן – סדר שמת ונקבר. מחנה הסדר הישן חי באשליה שהאינרציה תמשיך לדחוף אותו קדימה. הוא לא מבין שאנחנו בצומת טי: אין דרך להמשיך במה שהיה".
אל מי אתם פונים, שאלתי, אל המרכז-שמאל או אל הליכודניקים.
"הליכודניקים", השיב. "אנשים במעמד הבינוני, שעדיין מרגישים אורחים במדינה הזאת. ההתנחלויות לא מעניינות אותם; הדת לא מעניינת אותם. מה שמעניין אותם הוא הייצוגיות, שאנשים שמקובלים עליהם ייצגו אותם ויילחמו בשבילם".
הוא הצביע על השכונה שמשתרעת מתחתנו: "כפר-סבא הירוקה" שמה, טורים של בתי דירות חדשים, מטופחים, רחובות הולנדיים, משפחות של משפרי דיור ממעמד הביניים.
"נתנו לקיצונים לחולל רדיקליזציה של כל המערכת", אמר. "תראה מה קורה בסיעת הליכוד, במרכז הליכוד – הם הפכו למפלגה כהניסטית. מי היה מאמין".
מדוע זה קרה, לדעתך, שאלתי.
"כי איפשרנו למיעוטים, לקבוצות אנטי-ישראליות, להרוס את הצדדים הנורמטיביים בליכוד", אמר.
הפתרון שמציע המכון למחשבה ישראלית הוא בחירות אזוריות: הארץ תחולק ל-120 אזורים. בכל אזור ייבחר מועמד אחד. "מועמדים יידרשו לסדר יום פוליטי שמבוסס על פתרון בעיות היום-יום של האזרח", אמר. "הם יטפחו פוליטיקה אזרחית במקום פוליטיקה של זהויות".
אכן, המערכת הפוליטית שלנו נמצאת באחד מרגעי השפל החמורים שלה, ברגע מופקר ומסוכן. עם זאת, אני מתקשה להאמין ששינוי שיטת הבחירות יציל אותה. בעיניי, לא הרצפה עקומה ולא השיטה אשמה – אשמים המנהיגים. יש בעולם הדמוקרטי שיטות שונות לבחירת פרלמנט וממשלה. אף אחת מהן לא מנעה השחתה של המערכת, קיטוב, שימוש לרעה בכוח השלטוני.
"מבנה מייצר כוח", הסביר בן-זקן. "כשאתה משנה את המבנה, אתה יכול להחזיר את הכוח לרוב. תראה מה נתניהו הצליח לעשות: בעבר היו בכנסת 80 חברים נורמטיביים שהעמידו את טובת המדינה בראש סדר היום שלהם. מנגד היו מיעוטים – חרדים, ערבים ומתנחלים קיצונים. הוא הצליח לשכנע את הבוחרים שיאיר גולן הוא האויב שלהם, וגולדקנופף הוא בעל הברית".
כולם יורקים
אווה אילוז, ילידת פס שבמרוקו, גדלה בצרפת ועלתה לארץ. היא פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית ולשעבר נשיאת בצלאל. ב-2025 זיכתה אותה עבודתה האקדמית בפרס ישראל, עד ששר החינוך קיש לקח אותו כעונש על שחתמה על פטיציה נגד הכיבוש.
כמו בן-זקן, היא חשה כאורחת, כזרה, בסדר הישראלי הישן. "אני חיה כאן יותר מ-30 שנה", אמרה. "לא הייתי שותפה לנוסטלגיה של חלק מאנשי קפלן. המוסדות הציוניים עוררו בי תחושה של ניכור".
עם כל הביקורת, שאלתי, לא היה פה די טוב לאורך השנים?
"תלוי למי", אמר בן-זקן.
"בארץ הפער בין ההצהרה למציאות גדול מאוד", אמרה אילוז. "הפערים לא רק כלכליים – הם גם אתניים. זה המפץ הגדול של הפוליטיקה הישראלית. הביביזם נשען על ההיסטוריה, על נרטיב של שנאה ונקמה וקורבנוּת. הנרטיב הזה מאוד חזק. הוא צבע את הזהות הפוליטית של מגזר שלם. הקורבנוּת גורמת לאנשים להתחפר בתוך הזהות שלהם ומונעת מהם לפתח זהות ישראלית.
"זה מאוד משונה. יש כאן מדינה מאוד חזקה, אבל כולם יורקים עליה. אני לא מכירה מדינה שכל כך הרבה קבוצות בחברה בזות לה".
ארתור פינקלשטיין, אמרתי, יועץ הבחירות האמריקאי של נתניהו, אמר שכל מה שצריך הוא לשאול את הישראלים מה הם קודם, יהודים או ישראלים. היהודים מצביעים ימין; הישראלים מצביעים שמאל. מול מה שקורה בממשלה הנוכחית, האם נכון לומר שהיהודים ניצחו את הישראלים?
"לא נכון", אמר בן-זקן. "ההנחה הזאת שגויה. הזהות הישראלית קיימת בשפה העברית, בתרבות, במשפט, בצבא, בהיסטוריה המשותפת. הזהות הישראלית היא הדבר הממשי ביותר. היא לא עומדת מול הזהות היהודית. היא השיא של ההיסטוריה היהודית. מתי היהודים הצליחו להגיע להישגים כאלה? אנחנו מתכחשים לזהות קיימת".
תמר הוסטובסקי-ברנדס היא פרופסור למשפט חוקתי ובינלאומי בקריה האקדמית אונו. "אני מפגינה בקפלן", אמרה. "בעיניי, ההפגנות היו מרשימות בכל קנה מידה. על מה אנשים יצאו לרחובות? לא על אינטרס אישי שלהם. הם הפגינו על עילת הסבירות, על בית המשפט. המחנה הדמוקרטי בישראל בסדר. מה שחסר לו זה אתוס.
"בעיניי, ליבת הבעיה היא השוויון. הזכות לשוויון היא הבסיס לכל משטר דמוקרטי. בישראל לא הצלחנו להכניס אותה לחוקי היסוד. אם המחנה הדמוקרטי מוכן להשלים עם זה, הוא חי בסתירה פנימית.
"הייתה פה במשך הרבה שנים תפיסה שאמרה: העמימות משרתת את המחנה הדמוקרטי. עמימות ביחס לשטחים, עמימות ביחס לגבולות, למשטר, לכללי המשחק. בית המשפט העליון נתן לזה יד. הטענה הייתה שאנחנו פרויקט בהתהוות, ומוטב לא להכריע. אבל מול כוחות לא דמוקרטיים שיש להם השקפה ברורה וחותרים להכרעה, העמימות לא תוכל להחזיק מעמד. העמימות משרתת רק את מי שהכוח בידו".
אבל מה תגידי אם יתברר שהמחנה הדמוקרטי במיעוט, שאלתי.
"גם סמוטריץ' ובן גביר הם מיעוט", השיבה. "זה לא עוצר אותם מלממש את רצונם".
"במקום עמימות שחותרת להסדרים, אנחנו רוצים צלילות שחותרת להכרעה", סיכם בן-זקן.
