הייתי בארצות-הברית בבחירות לנשיאות לפני שנה וחודש ולא פגשתי שם אפילו מומחה בחירות אחד שניבא את ניצחונו של דונלד טראמפ, ולא כלכלן מקצועי אחד שחזה את מדיניות המכסים הסהרורית והמזגזגת שלו, קל וחומר לא את תוצאותיה. ולמרות האכזבות, אין מנוס תקשורתי מעוד מנה של חיזויים הצופים פני עתיד, המוגשת להלן. בהכנתה נעזרתי רבות בדויד קוהל, הכלכלן הראשי של הבנק השווייצרי הגלובלי יוליוס בר (הוקם בסוף המאה ה-19 על ידי משפחה יהודית) המנהל נכסים ב-650 מיליארד דולר ואחד מחזאי הכלכלה המדייקים ביותר.
בינה לא מלאכותית: התלהבות היתר מיכולותיה ונפלאותיה של בינה מלאכותית על כל סוגיה דעכה במהלך 2025, כשהסתבר שתרומתה לפריון, לרווחיות ולצמיחה של הכלכלה האמיתית עדיין מוגבלת. אף על פי כן, עתידה הגדול לפניה. השנה יתחילו להתממש השקעות הענק – המוצהרות והמתוכננות – במפעלי השבבים (בהם צפוי מחסור חריף), במחשבי-על, בחוות שירותים ובמגוון רחב של חברות טכנולוגיה ותשתיות, כמו חשמל וכבלים. עבודות ההשקעה יאיצו את הצמיחה של כלכלות ארצות-הברית, סין ורוב רובו של העולם המפותח. מדד המניות של חברות אמריקאיות המייצרות רכיבים חיוניים לבינה מלאכותית ולתשתיות שלה עלה אשתקד כמעט פי ארבעה. עם זאת, הדעה בקרב האנליסטים הבורסאיים היא שאין מדובר בבועה פיננסית, אלא בהפרזה זמנית שמקורה בדחף עז של המשקיע הקטן והגדול שלא להחמיץ את רכבת ה-AI הדוהרת.
אין בועה, מפני שלחברות הטכנולוגיה הענקיות "יש די והותר אמצעים לממן את ההשקעות", אומר קוהל, מפני שרובן ככולן "לא מסתכנות בנטילת אשראי יקר ולא פורחות באוויר", וגם מפני שמכפילי הרווח שלהן, שווי המניה מחולק ברווח למניה, "לא חריגים מהמגמות הבורסאיות הרב-שנתיות".
איראן המורדת: המצב באיראן מתקרב במהירות לנקודת שבר ותפנית. הכלכלה המקומית הפסיקה לתפקד, אפילו מוצרי היסוד נעלמו מהדוכנים בשווקים, המטבע מאבד שווי מדי שעה, האינפלציה הואצה לתלת-ספרתית, הבנק המרכזי במערבולת, אספקת החשמל בקיצוב, השביתות משתקות את המסחר, האוניברסיטאות ננעלו והזעם האנטי-שלטוני מתרחב, מתפשט ומעמיק. אף שמשמרות המהפכה והמשטרה החשאית נוקטות באלימות קשה מאוד לעצירת גל המחאה, הגל לא נסוג.
הדור הצעיר האיראני, שנולד לתוך המציאות הקודרת והחונקת של משטר איסלאמיסטי קנאי וכושל, מאס במנהיגיו ובז להם בגלוי. הוא רוצה לראות את איראן כמעצמה כלכלית ולא כמבצר מתפורר של איסלאם חשוך, רקוב ושנוא. המזרח התיכון כולו, גורסים המומחים לאזורנו, נוטש את האיסלאם לטובת הלאומיות והלאומנות – ראו את התמורות בסוריה, בלבנון, בעיראק, בסעודיה ואפילו בתימן. זהו שינוי היסטורי שלא יפסח גם על איראן: גורלו של שלטון האייתוללות בטהרן נגזר עליו לכליה, בין אם בקרוב מאוד או יותר מאוחר. ההשלכות הכלכליות של נפילתו לא ניתנות לחיזוי.
סין בצומת דרכים: כלכלת סין במערבולת, סבור קוהל. הממשל בבייג'ינג דוחף בכל כוחו להשקעות ענק בפיתוח טכנולוגיות מקומיות הכי מתקדמות שיאפשרו לתעשיות סיניות "להשתחרר" מהתלות במערב בכלל ובארצות-הברית בפרט, בשעה שהאוכלוסייה ברחבי המדינה מודאגת הרבה יותר מהמשבר שלא נגמר בענפי נדל"ן – עשרות מיליוני דירות ריקות וירידת מחירים של עשרות אחוזים – ומגדילה את החיסכון הפרטי שלה מחשש לחוסר תפקוד של ממשל כאילו קומוניסטי מזדקן. שי ג'ינפינג אמנם "טיהר" את צמרת המדינה מיריביו, זנח את המאבק המיותר בענקי הייטק מקומיים ומתגאה בצמיחת המשק ב-5% לשנה, אך כהונתו השלישית נתפסת יותר ויותר כלא לגיטימית.
עם זאת, גם הנשיא טראמפ לא רשם ניצחון במלחמת המכסים שהכריז על סין ונאלץ להתקפל ולהתפשר. סין מצידה הסיטה את היצוא לאירופה ולשווקים במדינות מתפתחות ומסיימת את 2025 עם עודף של טריליון דולר בסחר החוץ.
אירופה מתחמשת: לנוכח מלחמת רוסיה באוקראינה החליטו מדינות האיחוד האירופי להגדיל את תקציבי הביטחון שלהן מ-1.5%-2% מהתוצר המקומי עד 3%-5% ממנו. הגדלת תקציבי החימוש גוררת בדרך כלל זינוק בצמיחה, בגירעונות תקציביים ובאינפלציה, במיוחד כשלא מתלוות אליה העלאות מסים. הממשלות באירופה רק מנפיקות עוד ועוד אגרות חוב וצוברות חובות, התנהלות המחייבת זהירות מיוחדת בבחירת אפיקי חיסכון. כלכלות יוצאות דופן לטובה הן יוון, איטליה ופולין.
עזה נשארת לבד: ככל שיתקרב השנה שלב ב' בנסיגת צה"ל מרצועת עזה, כך יתרחקו ממנה מדינות ערביות. ממשלותיהן ימצאו אלף ואחת סיבות כדי לא להשתתף, לא בכוח הייצוב הבינלאומי ולא בכינון ממשל בין ערבי לא פוליטי בעזה. גם הנכונות לממן את שיקומה תתכווץ מעשרות מיליארדי דולרים למיליארדים ספורים, אם בכלל. אוכלוסיית עזה שוב, כמו בעבר, תינטש לגורלה על ידי האחים הערביים העשירים.
הדמוגרפיה מדברת: שיעורי הריבוי הטבעי האפסיים – ובעשורים האחרונים גם השליליים – לא רק במדינות אירופה, ביניהן ספרד, בלגיה וגרמניה, אלא גם ברוסיה, סין ויפן, הפכו את המחסור בידיים עובדות לדאגה כלכלית וחברתית מובילה. בשל כך שערי מדינות אירופאיות רבות נפתחו בעשורים האחרונים להגירה נכנסת, שגודלה ועוצמתה היחסית מזינות את הפריחה של מפלגות לאומניות ושמרניות קיצוניות, הרואות סיכון קיומי באוכלוסיית המהגרים המוסלמית המתרבה במהירות. המתחים ימשיכו להתגבר, והדבר יחייב הגדלה ניכרת של תקציבים לביטחון פנים.
ואצלנו? כפי שדווח לראשונה בטור זה כבר ביוני 2025, קצב הגידול של אוכלוסיית ישראל נחתך אשתקד בחצי, מכ-2% לשנה לכ-1%. הסיבות מגוונות, חלקן חד-פעמיות ורובן ארוכות טווח – ירידה בשיעורי הילודה של נשים מוסלמיות וחרדיות. התוצאות שיורגשו: פחות ביקוש לדירות, למזון ולבידור, ומחסור מחריף בעובדים דווקא בעידן של מילואים לוחצים. כדי שכלכלת ישראל תצליח לצמוח בקצב של 3.5% לשנה תידרש עלייה ניכרת בפריון העבודה והייצור בחלקים האזרחיים של המשק, העלאת שיעורי תעסוקה בקהילות החרדיות והערביות והסדרים מדיניים במקום נצח מלחמתי.
פיננסים אמריקאיים: אל מול ים אי הוודאות ממליץ דויד קוהל מבנק יוליוס בר – וכמותו כלכלנים במוסדות פיננסיים אחרים – להתכונן השנה לשינויים תכופים בהרכב תיק ניירות הערך. זו תהיה שנת "הפעלה מחדש ועדכון מתמשך", הוא אומר. הנה הסיבות: סיום כהונתו של יו"ר הבנק הפדרלי המרכזי של ארצות-הברית ומינוי במקומו של תומך במדיניות ריבית נמוכה מאוד, היחלשות נוספת של הדולר, שפוחת ב-2025 ב-9% מול סל מטבעות, התחזקות נוספת של מחיר הזהב עקב קניות מוגברות של בנקים מרכזיים במדינות מתפתחות, זרמי אשראי מאסיביים למימון המיזוגים, הרכישות וההשקעות הריאליות המתוכננות, מעבר של תשומת הלב של המשקיע הקטן הקובע היום את המגמות בשווקים ממניות של תאגידי ענק טכנולוגיים לתשתיות כמו חשמל, אנרגיה ירוקה ובריאות, בלימת האינפלציה אך לא הורדתה הנוספת, עוד קפיצה בצריכה פרטית שמקורה בתחושת העושר הפיננסי, היצע מוגדל של אגרות חוב ממשלתיות בשל הגירעונות התקציביים, ואולי עלייה "מתונה נוספת" במדד המניות החשוב של אמריקה, S&P, בכ-9%, אחרי שעלה אשתקד ב-16.5%. לבחירתכם, קוראים.
מנהיגים חולפים: לפי תחזיות מקובלות, כל ראשי המדינות במזרח ובמערב יישארו השנה בתפקידיהם. זו לא התצפית שלי. לעניות דעתי, השנה נראה בין השאר את טראמפ זז הצידה, את ולדימיר פוטין מסיים את שלטונו מטעמי כישלון במלחמה, את עמנואל מקרון פורש בשל אובדן גמור של רוב בפרלמנט, את "המנהיג הרוחני" של איראן חמנאי מובא לקבורת בזק, את שי הסיני נכנע לחברי פוליטביורו של המפלגה הקומוניסטית וקוטע את כהונתו השלישית, ואפילו את בנימין נתניהו שלנו מגיע להסדר פרישה מהפוליטיקה תמורת סיום המשפט. או שלא.
