מבין שלל הדרכים האפשריות לנתח את סיפורו של הימין הציוני, שנוסד כמפלגה הרוויזיוניסטית בדיוק לפני 100 שנים, אין ספק שהאופציה הפחות-נהוגה, לפחות בשיח הציבורי, היא לשרטט את דרכו באמצעות הספרות שכתבו אנשיו מאז הקמתו ועד ימינו. אולם למעשה דווקא מעקב אחר ספרות הימין היא אופציה טובה להבנת השינויים והתמורות שחלו בו. אחרי הכל מייסד התנועה, זאב ז'בוטינסקי, היה יותר מכל דבר אחר סופר, משורר ופובליציסט. ואדרבה: התנועה הרוויזיוניסטית עצמה נחשבה לתנועה של "מילים", כפי שביקר אותה בן-גוריון, שראה בעצמו ובתנועת העבודה את מייצגי "המעשים".
על הרקע הזה מפתה להצביע על הדרך הארוכה שעשה הימין מאז כתב ז'בוטינסקי את שירו 'שמאל הירדן' — שממזג בין תביעה לארץ ישראל השלמה לבין מדינה יהודית שבה כולם בעצם שווי זכויות, כולל הזכות לממש את תרבותו הלאומית של המיעוט — ועד לשיר שכתבה בשנה שעברה אחת הגיבורות הבולטות של הימין הנוכחי, טלי גוטליב מהליכוד.
ז׳בוטינסקי כתב: "שם ירווה לו משפע ואושר/ בן ערב, בן נצרת ובני/ כי דגלי דגל טוהר ויושר/ יטהר שתי גדות ירדני/ שתי גדות לירדן — זו שלנו, זו גם כן". גוטליב חצי שרה-חצי הקריאה בדיון בכנסת בשנה שעברה (בלחן: השפן הקטן) את השיר: "אחמד טיבי התבכיין,/רצה לשלוט בכנסת;/ התרגל להיות היו"ר,/ אך גוטליב מתנגדת;/לה, לה, לה...".
אף שההשוואה בין שירת ז'בוטינסקי לפואמה של גוטליב מדברת בעד עצמה, האמת מורכבת יותר: בניגוד לשכבה הפוליטית של הימין הנוכחי, שמתאפיינת בפופוליזם ובילדותיות, העשייה המעניינת של הימין כיום נמצאת גם היא במעגל הספרותי-אינטלקטואלי, ולא בכנסת. בכתב העת 'השילוח' מנסים לנסח אידיאולוגיה ימנית חדשה היונקת מן השמרנות האמריקאית בהקשרים שונים, וגם בהוצאת הספרים 'סלע מאיר' מציעים לצד ספרות מהירה ופופוליסטית לתווך רעיונות אמריקאיים, כמו דיפ-סטייט או התנגדות לחיסונים וכיוצא בכך, לשיח הימני העכשווי. אך השאלה עד כמה הדברים האלה קשורים לימין המקורי, ועד כמה הם מהפכניים, כפי שהיה הימין בראשיתו, או שמרניים, כפי שהוא מוצג כיום, פתוחה לדיון.
מה הם, אם כן, הספרים והטקסטים שמהם ניתן ללמוד על דרכו של הימין הציוני, על הסתעפויותיו השונות, מאז הקמתו ועד ימינו?
• • •
ז'בוטינסקי, האב המייסד, לא חדל לכתוב במשך כל חייו, ומגוון כתביו ושיריו טומנים תמיכה בעישון חשיש לצד טקסטים מורכבים ופילוסופיים באשר למודל השלטון הרצוי, דת ואמונה, ומתכונים להקפדה על זכויות מיעוטים ברחבי העולם. בין הספרים שפירסם חשוב לציין את 'חמישתם', שנכתב ב-1936 ובו הוא מתאר את שקיעתה של משפחה מתבוללת, ו'סיפור ימי', אוטוביוגרפיה מרתקת, רוויה בהומור עצמי, שפורסמה באותה השנה ונועדה להסביר כיצד הפך מאדם שהיהדות עניינה אותו "כשלג דאשתקד", לדבריו, לאחד המנהיגים הבולטים של הציונות. עם זאת, הבולט בעשייתו הספרותית הוא הספר 'שמשון', שפורסם ב-1927. שמשון של ז'בוטינסקי מגלם את "היהודי החדש" כפי שהימין ראה אותו — אוהב את החיים, ואת הנשים, ומביט על האויבים, כמו הפלשתים, בהערכה כדי ללמוד את חולשותיהם ויתרונותיהם, ולא בשנאה. שמשון מציע לבני עמו שלושה מרכיבים כדי לשגשג: "ברזל", כלומר כוח צבאי וטכנולוגי. "מלך", כלומר לחיות תחת שלטון חזק שמאחד את השבטים השונים לאומה. ולא פחות חשוב, "צחוק", שלפי ז'בוטינסקי טמון בפיתוח תרבות עברית שמחה וגאה, שלא תירתע מסכנות, אך גם כזו שלא תוותר על ההנאות שבחיים. מעניין לחשוב איזה מנהיג ימני מאמץ מודל כזה בימינו, אם בכלל.
בתחום הפואטי, אי-אפשר להתעלם משיריו של מייסד לח"י, אברהם ("יאיר") שטרן, שכתב את 'חיילים אלמונים' ושירים נוספים, שהפליאו לתאר את הקסם שבהקרבה עצמית ובשפיכת דם, וכמובן את שיריו של משורר התנועה אורי צבי גרינברג, שאחד מהם 'אמת אחת ולא שתיים' ('כשמש אחת וכשם שאין שתי ירושלים') מבטא בחדות את הנטייה הבלתי מתפשרת של המחנה.
לאחר הקמת המדינה פירסמו יוצאי אצ"ל ולח"י ספרי זיכרונות בהוצאות פרטיות כמו 'הדר' ואחרות. הבולט בהם הוא ספרו של מנחם בגין, 'המרד', שנבחר על ידי נלסון מנדלה כאחד הטקסטים שעוררו בו השראה. בגין מגולל בו את תולדות המאבק של האצ"ל בבריטים בשנות מנהיגותו (1944-1948) באופן שממזג בין האישי ללאומי, ובין הרפתקאות לאידיאולוגיה, אם כי הוא חסר את ההומור הז'בוטינסקאי. 'המרד' מתפלמס עם תנועת העבודה ומנהיגיה, אך גם נועד להצדיק את המאבק האלים בבריטים כיונק מעמדת ז'בוטינסקי, אף שספק אם האחרון, שנפטר ב-1940 והוסיף להאמין בתמיכת הבריטים בציונות, אכן היה מאשר את המרד שעליו הכריז תלמידו בינואר 1944. עבור בגין, שכתב בפרפרזה על דקארט, "אני נלחם משמע אני קיים", לא הייתה בשלב זה דרך אחרת לעצמאות, וספרו נעשה עם השנים לרב-מכר בינלאומי.
ספרות מעניינת אחרת שנכתבה על ידי יוצאי התנועה הרוויזיוניסטית קשורה לתנועה הכנענית, שרבים מראשוניה היו חסידי ז'בוטינסקי במקור. יונתן רטוש התמקד בשירה, ופירסם ב-1941 את שיריו בקובץ בעל השם העוצמתי 'חופה שחורה', ויצירת הפרוזה המרכזית של אהרן אמיר הייתה טרילוגיית ספרי 'נון', שבהם דמותו של הנער העברי "נון" מתפתחת על רקע האירועים ההיסטוריים של המאה ה-20. מבחינת העושר התרבותי והממד המהפכני-רעיוני אין ספק שהכתיבה הכנענית היא העשירה ביותר.
• • •
בספרו המרתק, 'מעשר ראשון', שנכתב לאחר פירוק לח"י, מציין אחד משלושת מפקדיו, ישראל אלדד, ויכוח שהיה לו עם בגין בשנות ה-50 על עתיד המחנה. בעוד בגין חתר להשגת הישגיים במישור הפוליטי, אלדד טען שעליהם להשקיע דווקא בתחום הרוחני-חינוכי, ולייסד, למשל, הוצאת ספרים שתתחרה באלו של תנועת העבודה. בדיעבד נראה ששניהם צדקו. בגין אכן הצליח להביא את הליכוד, גלגולה הפוליטי של התנועה המקורית, אל השלטון במאי 1977, אבל אלדד צדק בחששו מפני הידלדלות עולם הרוח הימני. ואכן, עם השנים הלך ופחת הלהט האינטלקטואלי בכתיבה הימנית. לאחר "המהפך" ב-77' החליט יד ימינו של בגין בכנסת עד אז, יוחנן בדר, לפרוש מהפוליטיקה בטענה כי עם עידן הליכוד התנועה עוברת מהתקופה האידיאולוגית ל"עידן של סוחרים" שבו לא יהיה לו מקום. עם זאת, לאחר שנטש את הכנסת הוא פירסם את אחת האוטוביוגרפיות השנונות שכתב פוליטיקאי ישראלי, 'הכנסת ואני'. בדר הצליח, בעוקצנות אנטי-ממסדית, לתאר את נבכי הפוליטיקה הישראלית מאז הקמתה, תוך כדי ביקורת מושחזת נגד מפא"י, אך גם נגד בגין עצמו, שאותו תיאר כמי שידע להעריץ את האדם הנכון, ז'בוטינסקי, אבל לא באמת הצליח להיכנס לנעליו. בכלל, גם הארס שהטיחו אנשי ימין האחד בשני בכתיבתם היה מנוסח לעילא. כך, למשל, הגדיר יצחק מודעי, אחד משרי הליכוד בשנות ה-80, את הצלחתו של יריבו למפלגה הליברלית, גדעון פת, להתמנות כשר: "אני אחוז התפעלות וגועל נפש כאחד מאיך שאדם בינוני כל כך הצליח להגיע כל כך גבוה".
מאז שלהי שנות ה-80, עם ההתבססות כמפלגת שלטון, קשה למצוא ספרות ימין מעוררת השראה. הספר 'אחים יקרים', שכתב חגי סגל על אודות המחתרת היהודית, הוא אחד המרתקים שפורסמו בתקופה זו, וניתן ללמוד על רוח התקופה בקרב הימין. אבל אין זה מקרה שמדובר בסיפור של הימין הדתי, שהחליף את הימין החילוני המקורי מבחינת הלהט.
ראש המחנה, בגין, הבטיח לכתוב את זיכרונותיו בשלושה כרכים לאחר שיפרוש, אך למרבה הצער לא עמד במשימה אף שרבים מחבריו קיוו שיעשה זאת בתשע שנות הסתגרותו. דווקא שמיר כתב זיכרונות ('סיכומו של דבר') אך בצלמו — ללא ברק וללא התחכמויות מיותרות. שרון, שיכול היה להיות המעניין מכולם, לא הותיר כתבים. אולי כי היה יותר "איש של מעשים", ולא היה חלק אורגני מהמחנה הרוויזיוניסטי.
ספרות ימנית מעניינת החלה להירקם במפעל התרגומים והמסות של מרכז שלם בשנות ה-2000, שם הוציאו לאור את כתב העת 'תכלת' ותירגמו כתבים קאנוניים של הגות שמרנית, והיא נמשכת כיום עם קו פחות אליטיסטי בהוצאת הספרים 'סלע מאיר' או בכתב העת 'השילוח'. אבל הקו האידיאולוגי של הפרסומים אינו נשען על הגות אירופית, כפי שהיה במקור, אלא יונק מתפיסות עולם שנמצאות על הספקטרום הרחב של הימין האמריקאי, החל מצמצום כוחה של המדינה בסטייל הליברטריאני, דרך הדגשת ערכי משפחה והתנגדות לבית משפט אקטיביסטי ברוחו של קרל פופר, ועד תיאוריות קונספירציה באשר לדיפ-סטייט. לצידם רוחשת גם ספרות ימין פופוליסטית ופוליטית יותר בנוסח ספרו של ארז תדמור 'מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל' (סלע מאיר, 2017) או 'ניידים ונייחים' של גדי טאוב. אף שהספרים האלה חשובים מבחינת השפעתם או לכידתם את רוח התקופה, אף אחד מהם אינו, כפי שבדר היה אומר, ז'בוטינסקי.
• • •
האחרון שניסה להיצמד למקור היה המנהיג הנוכחי של המחנה, בנימין נתניהו, שפירסם לפני ארבע שנים את האוטוביוגרפיה שלו, ששמה 'ביבי – סיפור חיי' מהדהד לבקיאים בז'אנר את 'סיפור ימי' של ז'בוטינסקי. האמת היא שספרו של נתניהו אכן כתוב היטב, ויש בו אפילו מעט הומור עצמי שאינו אופייני לראש הממשלה (לאחרונה נחשף שנתניהו נעזר בארבעה כותבי צללים, מה שיכול להסביר זאת). אך מי שמחפש באוטוביוגרפיה ניסוח עדכני של השקפת העולם הימנית לא ימצא כזה, פרט לדבר אחד עקבי: מהספר עולה כי התנגדותו למדינה פלסטינית היא בעצם לב האידיאולוגיה שלו, לא פחות ולא יותר. ספרו חוגג לכל אורכו את הצלחתו לדחוק את הסוגיה הפלסטינית לקרן זווית, כולל כמה עמודים שבהם הוא מתגאה בהשגת שקט בעזה.
אלא שבחלוף שנתיים מפרסום האוטוביוגרפיה התרחש טבח 7 באוקטובר, מה שהפך את ספרו של בנו של ההיסטוריון בנציון נתניהו — שגולת הכותרת של עשייתו הספרותית היא הביוגרפיה 'דון יצחק אברבנאל: מדינאי והוגה דעות' — לטקסט רלוונטי יותר לקריאה בוועדת חקירה מאשר בארון הספרות הימנית החדשה. •
ספרו של אבי שילון, 'מימין לציונות: פרקים בתולדות הימין, מז'בוטינסקי עד נתניהו', רואה אור בימים אלה בהוצאת עם עובד
