פסטיבל אור ירוק / לפחות לפי חלק מהדיווחים הנרגשים על "אור ירוק" שהעניק הנשיא טראמפ לראש הממשלה לקראת תקיפה באיראן, היה נדמה שהציפייה למשמע הבשורה היא שהרחובות יוצפו בשירה, ריקודים ופטישי כאפה: תודה לאל וכמובן לבוס שלו, נשיא ארצות-הברית - יש אישור לעוד מלחמה! רק חצי שנה אחרי שכביכול קרענו להם את הצורה! עוד אזעקות! עוד ריצה למקלטים עירוניים באמצע הלילה עם תינוק על הידיים! עוד חסרי בית! עוד בית חולים מושבת! עוד נזקים לכלכלה! עוד ילדים בחרדה! עוד סיבוב ברולטת המוות! תתאמצו ולא תצליחו למצוא דרך מלבבת יותר לפתוח שנה.
בהחלט ייתכן שאנשים חכמים, שקולים וענייניים מאמינים שאין ברירה אחרת מלבד פעולה שאמורה להיות המוצא האחרון. 7 באוקטובר לימד מה קורה כשלא מקשיבים להם. אולם לא צריך להיות קרל פון קלאוזביץ' כדי להבין שעזה ואפילו לבנון הן לא איראן (מדינת ענק עם אוכלוסייה של 90 מיליון), ובכל מקרה היה נחמד אם פסטיבל "אור ירוק" היה מלווה בהסברים לכמה שאלות פשוטות; אם המבצע הקודם וכל האמצעים הכבירים שהושקעו בו יצרו תוצאות שהספיקו לחצי שנה בלבד, שמא הוא היה קצת פחות מזהיר, מושלם ומרהיב ממה ששווק לציבור? איזו מציאות חדשה ובת-קיימא אמורה לייצר מלחמה נוספת? האם באמת ניתן להשיג אותה באמצעים צבאיים? אילו לקחים הופקו בישראל מהמערכה הקודמת?
וכן, זה לא נעים, אבל שלוש השנים האחרונות לא בדיוק הגבירו את האמון של רבים ורבות בציבור בשיקול הדעת של הדמויות שבכוחן לקבל החלטות של חיים ומוות; אותם אלה שלא קיבלו אחריות למחדלים, בולסים את הקרדיטים על הצלחות וממשיכים בכל הכוח לקדם מהלכים רדיקליים רגע לפני שיבקשו שוב להתאחד כדי לנצח. עם כל הכבוד לאור הירוק, הסיפור היה ונשאר אלה שלא עוצרים באדום.
הח"כים והמוכים / הזובור שביצע יו"ר ועדת הכספים ביועצת המשפטית של הוועדה פתח צוהר דוחה במיוחד לאופן שבו קמפיין שיטתי, רב-שנים וחסר מעצורים נגד ה"פקידים" באשר הם הפך גם עובדי ציבור מדרג ביניים ומטה, כאלה שלא דבק בהם רבב, לאנשים שעדיף לא להתחלף איתם: איזה אדם שפוי רוצה להתפרנס וכל שכן להצטיין במגזר שלא ידוע בזכות שכר מתגמל, לחזור לפעמים באמצע הלילה אחרי אינספור שעות בחברת כמה מתכשיטי הפוליטיקה הישראלית, לחטוף השפלות ומיזוגיניות (ועוד מחשוד באונס), לראות שאין לזה שום השלכות ולהמשיך כאילו כלום?
פעם, אחרי שח"כ אזק את עצמו לדוכן הנואמים בכנסת - וכיום הימים הללו נחשבים לעידן שפוי יותר במשכן - היו"ר יולי אדלשטיין חשב שהוא שנון והכריז בריאיון לטלוויזיה ש"מי שרוצה לאזוק את עצמו - שיילך למועדון סאדו". בינתיים התברר שלהיות יועץ משפטי בכנסת הפך לתפקיד מאזו.
הגיעו לתחתית / מדור בשם "תחנה סופית" לא רשאי להתעלם מדוח חמור של מבקר המדינה, שמספר כיצד פרויקט תשתיות התחבורה החשוב ביותר במדינה - המטרו - לא סובל רק מניהול כושל, פערי תקציב ועיכובים בלו"ז. אפילו תכנון הכניסות ל-109 התחנות התגלה כסאטירה אפרים קישונית: בכל תחנה היו אמורות להיות שתיים, הסתפקו באחת ולכן נדרש לחזור לשולחן השרטוטים, כלומר לשפוך עוד זמן וכסף.
ואמנם כל הפיאסקו הזה גדול ומתמשך מכדי להפילו על שרה אחת עם עניין רב במטרו ובלבד שיהיה מעבר לים, אם כי פרסום הדוח בעודה מבלה במסע ה-15 שלה לחו"ל בקדנציה (שבועיים במיאמי הנעימה בשיא הפגרה המקומית לכבוד הכריסמס והשנה החדשה, למה לא) הוא לכל הפחות פאנץ׳-ליין אפקטיבי. קשה גם לבוא בטענות למבקר: אם היה ממתין שמירי רגב תהיה בישראל, הדוח היה מתפרסם בערך כשהמטרו היה מוכן.
אבל רגב שרת תחבורה שלוש שנים, ואילו נתניהו ראש ממשלה כמעט פי שישה מזה. לכן אפשר להיזכר כיצד רק לפני שבועיים, בטקס הנחת אבן פינה לאותו מטרו ממש (לפחות בזה הצליחו), הכריז נתניהו על ישראל כ"מעצמה תחבורתית" (לא היו צחוקים מוקלטים), והנה מסופר שחור על גבי לבן כיצד ה"מעצמה" מטפלת בפרויקט שתקציבו המסתמן הוא כ-190 מיליארד שקל (החוק נתן פחות, כמובן שיידרש יותר), ועתידו נראה פחות כמו תחנה בוהקת שבה הכרוז מודיע בנינוחות על "זהירות מהמרווח" ויותר כמו הבניין הבא שקיבל אור ירוק לחטוף טיל בליסטי מאיראן.
בשלוש מילים / לדרוס, לדרוס, לדרוס
משפט בשבוע: "וואלה, שייצאו ליוון" ( שר התיירות חיים כץ מסביר ל־ ynet מה הציבור צריך לעשות בתגובה למחירי החופשות בישראל, וגם מסכם היטב שלוש שנים לממשלה שעשתה ליותר מדי אנשים חשק לצאת ליוון ולא לחזור)
מוציא לאור / בימים שבהם מתברר כמה קל לערבב כתבים בשם "גורמים" כאלה ואחרים, הסרט התיעודי "סימור הרש: גילוי וכיסוי" (זמין בנטפליקס), על הריפורטר המהולל שחשף (בין השאר) פשעים שביצע הצבא האמריקאי בווייטנאם ובכלא אבו־גרייב בעיראק, מזכיר היכן נמצא הלב הפועם של עיתונות חופשית: תחקירים אמיצים ונוקבים על מוקדי כוח וממלכות הסוד; מידע שהציבור לא בהכרח אוהב לשמוע אבל חייב להכיר; ואנשים מוזרים כמו הרש, שרצה להביא סיפורים במקום להיות טאלנט.
