שנה בלבד טרם מותו, מחר לפני 15 שנים בדיוק, יוסף שילוח השתתף בפרויקט של בית הספר סם שפיגל, שבו התבקש לבחור סצנה אהובה עליו. השחקן האיקוני, שמיליוני ישראלים וישראליות מכירים בעל פה שורות מהסרטים שבהם כיכב בשנות ה-70, בחר דווקא בסצנה מתוך "ג'נין ג'נין", סרטו המושמץ והמשוקץ של מוחמד בכרי. כשהאחרון מת, ממש לאחרונה, התברר שהמיינסטרים לא מוכן לשמוע עליו כלום מלבד קללות. ניתן להאמין או לפחות לקוות, שאם שילוח היה חי הוא לא היה משלים עם זה.
כי שילוח, דווקא הוא, ראה מקרוב כיצד התמיכה האותנטית שלו בקולנוע העממי, ה"לא-פוליטי" כביכול, לא עזרה לו כשהעז לבטא את עמדותיו, שנחשבו "קיצוניות" הרבה לפני שהכהניזם נכנס בדלת הראשית. כשהכריז על עצמו בתור "יהודי-ערבי" וקידם הכרה בזכויות הפלסטינים, לא עניין אף אחד שהוא פארוק מ"אלכס חולה אהבה", סלבדור מ"חגיגה בסנוקר" והרס"ר שמש מ"ספיחס": אמן ברמ"ח איבריו, שלא התבייש להגן על זכות היסוד של "העם" להתבדר באמצעות קולנוע קליל, מצחיק וסוחף.
כשצופים ב"בעל החלומות", הדוקו הנהדר, העשיר והרגיש שביימו קובי פרג' ומוריס בן מיור, שנשען על שיחות כנות וחשופות שניהל שילוח עם בתו עומר, מגוחך להיזכר בשורת המחץ של שר התרבות השבוע, בטקס הפרסים שהמציא וראוי לשם "קרנף הזהב": "כפי שהצלחנו לשחרר את שולי, הגיע הזמן לשחרר את הקולנוע מהפוליטיקה ואת היוצרים מהצורך לרצות את כל מי שאינו חפץ ביקרה של מדינת ישראל ושל חיילי צה"ל". ובכן, שילוח "שיחרר את הקולנוע מהפוליטיקה" בכך שעמד על הצורך בסרטים שמביאים המונים לאולמות, ועסק בפוליטיקה בעצמו באופן אזוטרי. הוא חטף סטירה מצלצלת שגרמה לו לעזוב את הארץ.
לכן, אגב, כל כך אירוני לראות את הלוגו של משרד התרבות מפאר את "בעל החלומות", הודות לכספי הציבור שהושקעו בסרט: הרי מי זה ש"אינו חפץ ביקרה של מדינת ישראל ושל חיילי צה"ל" לכאורה, אם לא השחקן שהתגאה בשאגות הצחוק שחילץ מהקהל אבל גם הביע הזדהות עמוקה עם דמות הפליט הפלסטיני ועם שירת מחמוד דרוויש וסמיח אל-קאסם? האם זוהר והמלשינון שלו (הוא פחות בעניין של צפייה) באמת תומכים בסרט על אגדת "בורקס" שמציג גם את משנתו הפוליטית, שבה הוא אפילו פוסל את ההגדרה "שמאל ציוני"? איפה אחד כמו שילוח, שנדחה בבוז על ידי אליטה אחת ואז נזרק לכלבים על ידי אלה שכביכול קיבלו אותו, נופל בחלוקה הדמגוגית שהשלטון מבצע בין "פטריוטים" ל"עוכרים"?
שם מוצדק, "בעל החלומות", שכן הוא מכסה הן את הדרייב של שילוח והן את האשליות שבהן שגה. אבל אם כבר נאחזים בפרשה התנ"כית, "טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף" הולם הרבה יותר.
