חינוך הוא זכות יסוד שאמורה לספק לכל ילד במדינה את הכלים להצטיין בהמשך, ללא תלות במקום מגוריו. אך בפועל, יש תלמידים שמקבלים יותר ויש שמקבלים פחות, והמרוץ בין הרשויות שמשקיעות בתלמידיהן הופך לגורם שמנציח פערים חברתיים וכלכליים.
שני מחקרים חדשים מאוניברסיטת בר-אילן מעלים שישנם פערים משמעותיים בתקציבים בין ערים חזקות לחלשות ובין המרכז לפריפריה. "מאפשרים לרשויות עשירות לקנות חינוך איכותי יותר", אומרת פרופ' איריס בן דוד הדר שערכה אותם, וקוראת לממשלה להתערב.
ממצאי המחקר יעלו היום ל-ynet במסגרת טבלה אינטרקטיבית שמאפשרת לקורא להזין את שם העיר שלו בטבלאות ולגלות כמה השקיעה העירייה בכל תלמיד, וכמה מבני הנוער בה סיימו בגרות. אך המחקר מגלה פערים מעוררי דאגה. למשל, מהנתונים העדכניים לשנת 2023 עולה כי עיריית הרצליה מקצה עבור כל אחד מתלמידיה 8,279 שקל, אל מול 3,523 בנהריה. תל-אביב הקצתה 9,681 שקל מטעמה לכל תלמיד שלמד בתחומה, לעומת ירושלים שהקצתה 3,235 שקל בלבד. את הפערים אפשר לראות גם בנתוני הזכאות לבגרות בסוף השנה: כ-30 אחוז זכאים יותר לבגרות בעיר ללא הפסקה מאשר בבירת ישראל.
מדובר למעשה בשני מחקרים, שנערכו במעבדה של פרופ' בן דוד הדר, וזכו במענקי מחקר מטעם הקרן הלאומית למדע ובמענק המדען הראשי של משרד החינוך. המחקר הראשון, בשיתוף החוקרת רות מעודד, עוסק בהעמקת הפערים כתוצאה מאותה מגמה. המחקר בחן את "ההקצאה התוספתית" – תקציב שכל רשות מוסיפה למערכת החינוך המקומית, נוסף על תקציב משרד החינוך. המשרד אמנם מנהיג מדיניות של תקצוב דיפרנציאלי לבתי הספר היסודיים וחטיבות הביניים, לתעדוף רשויות חלשות במדד טיפוח נמוך. אולם, התקציב התוספתי של הרשויות המקומיות החזקות מאפשר שירותי חינוך נוספים ומגוונים לתלמידיהם ומעמיק את חוסר השוויוניות.
"זה שהמימון מבוזר והמדינה מאפשרת לרשויות לממן את התקציבים התוספתיים מייצר אי-שוויון בין ההקצאות שלהן זכאים תלמידים", מסבירה פרופ' בן דוד הדר, שחוקרת פערי תקצוב ואי-שוויוניות לאורך שנים. "הממצא המדאיג ביותר הוא שהפערים הללו גם הולכים ומתרחבים לאורך זמן. קצב הגידול בהקצאה התוספתית לתלמיד מהיר יותר ברשויות מבוססות מבחינה חברתית-כלכלית בהשוואה לרשויות מוחלשות".
המחקר השני, בשיתוף יפעת בצר נחום, בוחן את חוסר היעילות של אותן תוספות תקציב ומצביע גם הוא על תמונה מדאיגה: הביזור הפיסקלי – העברת סמכויות, אחריות ומשאבים לרשויות המקומיות – מוביל גם לחוסר יעילות במתן שירותי החינוך. המחקר השני בחן את רמת היעילות החינוכית ב-83 רשויות מקומיות בשנים 2019-2020. בנוסף לנתוני הזכאות לבגרות וההשקעה התוספתית, נמדדו בו שיעורי הזכאות לבגרות בהצטיינות – ממוצע גבוה מ-90, אנגלית ברמת 5 יחידות לימוד, מתמטיקה ברמת 4 יחידות לימוד לפחות והצטיינות במעורבות חברתית-קהילתית. ברשויות בעלות מדד חברתי-כלכלי גבוה התוצאות החינוכיות גבוהות, וכך גם היעילות של ההשקעה התוספתית גבוהה יותר. לעומת זאת, הרשויות האחרות אינן מצליחות להפיק תועלת דומה מהמשאבים המצומצמים העומדים לרשותן.
העניות נותרות מאחור
בשנים האחרונות אנו עדים לקריאות גוברות להחלשת משרד החינוך ולהעברת סמכויות והקצאות לרשויות המקומיות. "כשאנחנו מאפשרים לכוחות השוק לעצב את מערכת החינוך, דרך ביזור פיסקלי והפרטה, אנו למעשה מאפשרים לרשויות עשירות 'לקנות' חינוך איכותי יותר לילדיהן, בעוד רשויות עניות נותרות מאחור", היא מדגישה. "הפתרון אינו בהחלשת המערכת הציבורית".
לדבריה, למערכת החינוך הישראלית אכן יש בעיות רבות: בירוקרטיה כבדה, חוסר גמישות וקשיים בהתאמת המערכת לצרכים משתנים. אולם, ממצאי המחקרים מלמדים שהפתרון של העברת הכוח והמשאבים לרשויות המקומיות לא רק שאינו מוביל למקום הרצוי, אלא מוביל בדיוק לכיוון ההפוך: להרחבת פערים ולחוסר יעילות.
מסקנת החוקרות היא שיש צורך בהיפוך המגמה: "חינוך איכותי ללא הפרטה", אומרת פרופ' בן דוד הדר. "חינוך הוא ערך ציבורי שבאחריות המדינה לדאוג לו, והוא צריך להיות נגיש בצורה שוויונית לכל ילד, ללא תלות במקום המגורים או ביכולת הכלכלית של ההורים. רק מדיניות שמבוססת על שוויון הזדמנויות אמיתי וצדק חברתי יכולה להבטיח עתיד משגשג לכלל אזרחי ישראל. על המדינה להתערב ולהגביל את התקציב התוספתי של הרשויות החזקות".
בין ההמלצות המרכזיות של החוקרות: הסדרה של ההקצאה התוספתית לחינוך על ידי הרשויות המקומיות, בחינה מחדש של נוסחת המימון הממשלתית לחינוך ופיתוח מדד דיפרנציאלי שיתקן את העיוותים. לדברי בן דוד הדר, "צעדים אלו עשויים להיתקל בהתנגדות מצד רשויות חזקות ויועלו דרישות לאוטונומיה מקומית. אך ללא תיקון מהותי, הפערים ימשיכו להתרחב".
