משחק הנבחרת נגד סלובקיה בליגת האומות, אוקטובר 2020, נפתח עם כל הביזיונות המפורסמים. טעות שוער מוקדמת שמוציאה את החשק, גול נוסף של אין-הגנה, כמקובל לפני ההפסקה, כדי שאף אחד לא יעז לחלום על להוציא משהו מהמשחק הזה, ופיגור שניים, שבמחוזותינו הם הכנה לארבעה.
רק שאז בא ערן זהבי. בא בראש, בא בנגיעה רכה, בא בחץ משוגע מ-20 מטר. ולרגע, הרגע של זהבי, הייתה שם חבורה שחגגה מהפך מדהים שלא קשור למנטליות של הכדורגל הישראלי. שנסחפה אחרי אחוז הדיבוק ההוא שמשוכנע שהכל אפשרי.
"ווינר" היא מילת סל שמורכבת מהמון תכונות יסוד: עקביות, מיקוד, אופטימיות, ביטחון, אמונה, כוח רצון, סף שבירה גבוה. מחצבי טבע אמורפיים שנדיר למצוא בכדורגל הישראלי, ובנבחרת בפרט. בגלל זה ערן זהבי כל כך נצץ כאן. בגלל זה הוא היה כל כך חריג בנוף.
הוא לא היה מהיר במיוחד, ולא בלט בפיזיות, ולא בדריבל, והיו מוסרים גדולים ממנו. לא היה שם כישרון מעל הטבע. כן, הייתה לו בעיטה, ומיקום, ושליטה אבסולוטית באזור ה-16, אבל לפני הכל הייתה המילה הזאת, שהפכה אותו לגדול הדור האחרון. לישראלי שכבש הכי הרבה בכל הזמנים. לזה שמחזיק בשיא הכיבושים בעונה בישראל ובסין. להוא שהרוויח יותר מכולם, ומשך אש ואמוציות, והחזיק בשיא אהבה מקהל.
איך נהיים ווינרים כאלה? אני מסתכל על תמונה של זהבי מסוף העונה שעברה, אחרי השער נגד בית"ר ירושלים שהבטיח אליפות. צילום של עוז מועלם שמתעד צרחת ניצחון ללב השמיים. רגע של הגשמת ייעוד מהדהדת. מה עובר לו שם בראש? ברור, שניצחתי. ואם הוא ניצח, יש את אלו שהפסידו.
אתה מנסה לדמיין אותם. את כל המפסידים שגרים אצלו בראש. אלו שלא העיפו אליו מבט בתחילת הדרך, שלא האמינו בו, האבא שלא היה שם, העיתונאים שביקרו על הפתיל הקצר, זריקת סרט הקפטן, לאזטיץ' והמאמנים האחרים שלא נתנו לו מספיק קרדיט, או התעקשו איתו על קטנות, ההמונים שטעו לחשוב בעונה שעברה שלשולף הגדול בישראל לא נשאר פיו-פיו בקנה.
הפנטזיה עוד חיה
מאות. מאות אלפים. יקום של פרצופים מצקצקים שיושבים בראש. ושופטים. ומטילים ספק. ואת כולם צריך לנצח. רק שכדי להיות ווינר מסוגו של זהבי נדרש בדיוק ההפך. לבטל את הקולות. לעלות לדשא בדממה. לא לראות ממטר. לא לספור. לא את מי שבראש. לא את מי שרץ מולך. לא את המציאות. לא את היסטוריית הכישלונות של הכדורגל הישראלי. לא את תקרת השכר של הכדורגל הממוצע. ולפעמים גם לא את ההם שרוצים לדחוף לך שותף לחדר. להכניס קולות מיותרים למרחב המנצח שלך.
אולי זה הסוד הגדול של ערן זהבי. היכולת לצבור כל כך הרבה אנשים שצריך לנצח, ובו-זמנית להשתיק אותם. לא לתת להם להפריע לך להפוך לגדול מכולם. כלומר, להפוך אותם לדלק. לרעב בלתי נשלט לטרוף הכל.
זהבי פורש כשסביבו הפנטזיה עוד חיה. רבים מאוהדי מכבי ת"א סוחבים אשליה שהוא יציל להם את העונה. אז מה אם הפסיק להתאמן. השכל הישר הרי פחות חל כשמדובר בו. גם בשנה שעברה הוא חזר מפרישה על הספסל.
זה כבר לא יקרה. המכביזם ייאלץ להיפרד מההוא שסימל יותר מכל אחד אחר את רוח הניצחון בכל מחיר, את העליונות.
והכדורגל הישראלי? הוא ימשיך להביט ימינה ושמאלה, למטה ולמעלה, לחפש את המשוגע הבא שיישא עבור כולנו את האמונה שהכדורגל הישראלי לא נועד להפסיד. שאולי אפשר אחרת.
אז זה היה ערן זהבי. המקצוע שלו היה לנצח.
