דן הדני לא למד מעולם צילום באופן מקצועי. למרות זאת, אחד הצילומים הראשונים שלו, המתעד את בן-גוריון רוכן על המפות באונייה אח"י אילת, נכנס היישר לדפי ההיסטוריה. "היה לי מזל גדול", הוא משתף. "ב-1951, בעת שירותי על אח"י אילת, הגיע ראש הממשלה בן-גוריון לביקור במיפקדת חיל הים בסטלה מאריס בחיפה. הייתי בזמן הנכון עם הסקרנות המולדת שלי ושלפתי את המצלמה החובבנית שהייתה לי, ותיעדתי את הרגע הנדיר שבו בן-גוריון קיבל הסבר על פעילות תחנת המכ"ם".
קריירה מפוארת של עשורים, הדני מספר, התחילה בכלל כניסיון לקבל תוספת הכנסה. "כששירתי בחיל הים, כדי לקבל קצת דמי כיס, צילמתי חיילים בשביל חמש פרוטות. אחד הצילומים הראשונים שהצלחתי למכור היה של קבלת הפנים שעשו תושבים בחיפה לעגלת הקרח".
בגיל 101, סיפור חייו של הדני הוא גם סיפורה של המדינה. הוא נולד ב-22 באוגוסט, 1924, בלודז’ שבפולין, שרד את גטו לודז’ ואת מחנה ההשמדה אושוויץ, שם עבר את הסלקציה של ד”ר מנגלה והופנה לעבודות כפייה, השתתף בצעדת המוות והיה הניצול היחיד מתוך כל משפחתו הרחבה. ב-1948 עלה לישראל, התגייס לחיל הים, שם שירת במשך למעלה מ-15 שנים, ולאחר מכן עבר לדובר צה”ל כקצין עיתונות צבאי.
בשנת 1964 ייסד את סוכנות צילום העיתונות IPPA: Israel Press Photo Agency, שהפכה למוסד תיעודי מרכזי, עם מיליוני תצלומים (מ-1965 עד 2000) מרגעים בולטים במדינה, שצולמו על ידי כ-200 צלמים, בהם דן עצמו. בשנת 2016 תרם את כל האוסף היקר לספרייה הלאומית.
"לצלמים שעבדו איתי תמיד נהגתי לומר: 'יש מלא כסף על הרצפה, כל מה שצריך לעשות זה לחפש את זה ולתעד'", הוא מסביר. "הארכיון שבניתי ותרמתי - 72 אלף נגטיבים כבר עלו לאתר פעיל, כשעוד 1.3 מיליון נגטיבים נסרקו ונתרמו לספרייה הלאומית ‑ הוא אבן הדרך אולי הכי חשובה בחיי. התיעוד יישמר לדורות".
"מחולל ומתעד היסטוריה"
ביום חמישי האחרון זכה הדני, אב לשני בנים וסבא לארבעה נכדים, לאות הוקרה מיוחד. עמותת מצעד החיים בישראל והרשות לזכויות ניצולי השואה קיימו בספרייה הלאומית אירוע מיוחד לכבודו. כשעל צווארו מדליית התקומה של הרשות לניצולי השואה, מלווה בבני משפחתו, בנו רון ונכדתו יעל והמטפלת שלו, הוא התקשה להסתיר את התרגשותו. "אני לא מאמין שאני באמת זוכה עוד בחיי לקבל הוקרה על עבודתי רבת-השנים", אמר.
באולם כבר חיכתה לו פמליה של צלמים שעבדו מולו ב-IPPA, ביניהם: יוסי אלוני, גדעון מרקוביץ, ג'ים הולנדר, רינה קסטלנובו, וגם חבריו לפרלמנט הקפה השבועי, ביניהם אריה אגוזי.
את הסוכנות החלוצית, שסיפקה צילומים וכתבות ל-25 רשתות עיתונים בארץ ובעולם ‑ ייסד בגיל 40, כשיצא לפנסיה מהצבא. בין היתר, צילמו שם שלום ברטל, יוסי רוט, עוזי קרן ועוד רבים וטובים. "ההתקשרות שלי מול מערכת 'ידיעות אחרונות', נולדה בעקבות ביקור שזכיתי לארגן באח"י אילת לעורך העיתון דאז דב יודקובסקי ולבעלים נח מוזס. בסמוך לאותו ביקור, אירע התופת במלון סבוי. צילמתי שם ושלחתי חומרים גם ל'ידיעות אחרונות', ומשם העבודה בינינו כבר הפכה לשגרה".
רויטל יכין קרקובסקי, מנכ"לית ארגון מצעד החיים בישראל, אמרה באירוע ההוקרה כי "חשוב לזכור את תרומתם של שורדי השואה לתקומת המדינה ופיתוחה, ולא רק את הסבל שעברו".
רונית רוזין, מנהלת הרשות לזכויות ניצולי השואה במשרד ראש הממשלה, הוסיפה: "האוסף העצום שיצר הדני, מספר את סיפורה של המדינה". מנכ"לית הקרן לרווחת נפגעי השואה ויו”ר ארגון ניצולי השואה, קולט אביטל, סיכמה: "דן הדני, אתה לא רק מחולל היסטוריה, אתה גם מתעד היסטוריה".
באחרונה השלים הדני גם בניית אתר, יחד עם חברת וויקס, המספר את תולדות חייו: dan-hadani.com. למרות גילו המתקדם, דן עצמו היה שותף פעיל בבניית האתר, תוך שהוא מתאים את עצמו לחידושים הטכנולוגיים, לרבות סריקה עצמית של 40 אלף נגטיבים – פרויקט שלקח לו 16 שנים.
"התאהבתי בעולם העיתונות"
הצלם זיו קורן פגש את הדני, בחדר העבודה בביתו בגבעתיים, לשיחה בארבע עיניים שכבר ראו ולכדו אינספור פריימים נצחיים. לפני הכל, הפנה הדני את מבטו לעבר מזוודה שניצבה שם וביקש מקורן לפתוח אותה. הייתה שם מצלמת גרמושקה (שנפתחת ונסגרת כמו אקורדיון), מצלמות רוליפלקס וגם לייקה ופנטקס. קורן הנרגש בחן אותן ושיתף: "אתה יודע, יש לי בחדר העבודה אוסף גדול של מצלמות של פעם שיקר לליבי מאוד".
הדני חייך בתגובה ואמר: "אתה מבין שאני הייתי צלם חובבן. זה היה הובי, צילמתי בלי למדוד את האור אפילו. לא חלמתי להיות צלם, זה פשוט קרה. פשוט התאהבתי בעולם העיתונות".
עם זאת, בכל הארכיון המרשים של הדני, הכולל מעל שני מיליון תמונה, לא תמצאו כמעט צילומים שמתעדים את מצעד החיים בפולין. "אני מאלה שהתביישו לספר שעברנו את השואה", הוא מספר. "הצברים כינו אותי 'מוזלמן', כי הייתי מאוד רזה, ובכל מיני שמות גנאי אחרים, כך שבחרתי להדחיק את פרק התופת של חיי ולהמשיך הלאה. אני החלטתי שלפולין אני לא חוזר!"
קורן, מצלמי הדוקו החשובים של ימינו, הדגיש את תרומתו האדירה של הדני למורשת צלמי העיתונות בארץ. "אני מקשיב לסיפור שלך, נער צעיר שאיבד את כל משפחתו ושרד את הלא-ייאמן באושוויץ, יושב כאן מולי כיום עם ארכיון מפואר של היסטוריה שלמה של העם היהודי. זה החיבור המשלים שלי כצלם ועיתונאי שמתעד את המלחמות והתופת שהמדינה שלנו חווה, ובכל הזדמנות שיש לי, אני מתלווה גם למצעד החיים, לצלם עוד פיסת היסטוריה של העדים האחרונים שנותרו בחיים. זו זכות מבחינתי".
8 צפייה בגלריה
השלושרים בפסטיבל הזמר החסידי הראשון (1969). מימין לשמאל: שלום חנוך, בני אמדורסקי, חנן יובל
(צילום: דן הדני)
במפגש הבין-דורי, הדגיש קורן את התרומה של הדני לעולם הצילום הישראלי. "היום יותר מתמיד, אנחנו מבינים את החשיבות האדירה שיש לתיעוד אותנטי בעולם שבו הכל כבר ניתן לייצר ב-AI", אמר קורן. "המחשבה פורצת הדרך של דן, באה לידי ביטוי בשתי נקודות זמן משמעותיות: הקמת סוכנות צילום פורצת דרך, שתפיץ תקשורת מישראל לעולם בעידן טרום הרשתות החברתיות והצילום הדיגיטלי, וההחלטה החשובה של לתרום את הארכיון שלו לספרייה הלאומית. זאת, כדי להפוך את האוצר הזה לנכס לאומי ונגיש לכל אדם".
בתגובה, הביט בו הדני בעיניו התכולות ואמר: "אי-אפשר לתאר את הפער בין עבודת הצילום בעבר, שכללה נשיאת ציוד כבד, פיתוח סרטים בחדרי חושך, עבודה עם נגטיבים והעברת התמונות במעטפה למערכות העיתונים, לעידן הדיגיטלי הנוכחי, שבו כל אחד כבר מצלם בטלפון החכם שלו. אם הייתי צריך לתת טיפ לצלמים של היום, אגיד לך את האמת - אני לא יכול. הם לא יבינו אותי ואת שפת הצילום שלי. הכול השתנה מקצה לקצה".
בסיום המפגש, הקדיש קורן להדני את ספרו "שבעה באוקטובר" - יומן מצולם של תקופה כואבת ומטלטלת, והוא הודה לו בקול נסדק :"ב-7 באוקטובר נתתי מכה על השולחן ואמרתי לעצמי: 'זו שואה'. כניצול שואה ששרד את מחנה ההשמדה הנורא מכל, אני מרגיש שאני נמצא שוב כיום במדינה גלותית".
