רגע אחרי שנתניהו חזר ממאר-א-לאגו, מפגישתו עם טראמפ, הגיעה המתקפה של ארה"ב על ונצואלה, כולל לכידה של הדיקטטור ניקולאס מאדורו ואשתו סיליה והעברתם אל מחוץ למדינה. ואנחנו? אנחנו נשארנו עם ההבטחה של נתניהו לנסיעה "היסטורית" לפלורידה, ועם סיכום שלקוח גם הוא מנתניהו, ממקום אחר: לא היה כלום, כי אין כלום. סתם נסיעת כיף של חמישה ימים.
חוץ מתמונות מרוטשות ומפוברקות ממסיבת סוף השנה באחוזה של טראמפ, נתניהו חזר הביתה גם עם אור ירוק מהנשיא האמריקאי לתקיפה באיראן. אפשר להירגע: לא תהיה שום תקיפה באיראן, גם לא מול חיזבאללה, ובעזה לא יוקם שום כוח בינלאומי. חמאס ואנחנו נתחלק בשליטה ברצועה, על כל הרע המשתמע מכך.
ומאלו שקוראים לתקיפה באיראן, אני מבקש: די עם הטירוף הזה. זכרו את הנזק שנגרם לנו בסבב הקודם. עדיף שנתחיל את השיקום שלנו כאן, אחרי שנתיים של מלחמה שעם תוצאותיה נידרש לחיות ולהתמודד בדורות הבאים.
בקור מקפיא, נשבע זוהראן ממדאני על ספר הקוראן וביטל בצו הראשון תקנות שהבטיחו את גורלה של הקהילה היהודית בתפוח הגדול. המסיבה של כניסתו לתפקיד התאפיינה בסמלים פלסטיניים, וסימנה שינויים מדאיגים לעתיד יחסינו עם הבוחרים החדשים באמריקה.
איזו אירוניה: באותן שעות ממש חגגו טראמפ ונתניהו את מסיבת סוף השנה, שעלולה לסמן את סופה של פרשת האהבים בין ישראל לבוחר האמריקאי. מסיבה ששייכת לעבר. וכך מגדיל נתניהו את החוב לאלה שיבואו אחריו, ויידרשו לתקן את כל מה שהוא קילקל ביחסים הבינלאומיים שלנו.
התובנה המשכנעת ביותר שנוגעת למה שסמוטריץ' מייצג, באמירתו על כך שיש לדרוס את נשיא העליון עמית, נמצאת בדברים שאמר בסוף השבוע הפילוסוף פרופ' אסף שרון מאוניברסיטת תל-אביב. שרון, שצמח כמוני בערוגה של הציונות הדתית, דרש מבוחרי ומנהיגי המרכז-שמאל לשנות את דרך חשיבתם: "אין אמצע, אין מרכז, יש או או - או שישראל תהיה מדינה ליברלית ודמוקרטית, או שהיא תהיה מדינת סמוטריץ'. החתירה לאחדות מפרקת את ישראל מבפנים".
איש בן 70 נפל ביום הגשם הזועף בתל-אביב בשבוע שעבר. הוא נפל, ואיש לא רץ להציל אותו. נלי זק"ש, המשוררת היהודייה מגרמניה זוכת הנובל לספרות יחד עם ש"י עגנון ב-1966, כתבה שיר שהתייחס להתנהגותם של אלה שרדפו אותנו: "מכת אגרוף מאחורי גדר-חיה. מישהו שוכב שם. אין דבר נורא מלהמשיך ללכת, איש אינו עוצר, דבר לא נאמר, היסמין לא שינה ריחו".
נכון, הדברים נכתבו בנסיבות אחרות, אבל זה חלק מההתבהמות שמתרחשת כאן בשעה שמתנפלים על מפגינים נגד הממשלה ומתייחסים לגילם ולמצבם הקוגנטיבי. גועל נפש. אלה הם פנינו בימים אלו.
בנאומה בטקס קבלת הנובל ציטטה זק"ש משיר שכתבה: "איזו קבלת פנים גדולה בדרך - עטופה בטלית הרוחות כפות רגליים בתפילת החול שלעולם לא יוכל לומר אמן, שנאלץ לנוע מסנפיר לכנף והלאה... במקום במולדת אוחזת אני בגלגולי עולם".
ולנו, אני רוצה לשוב ולומר: יש תקווה. אל מול קולות הייאוש שמציפים אותנו, יחד עם הרוחות העזות סביבנו, תזכרו: יש תקווה.
