סיום מדומה // נועה סוזנה מורג } כתר } 256 עמ'
'סיום מדומה' הוא ספר המקור השלישי ב'סדרה הקטנה' מבית הוצאת כתר מודן שאני מבקר, ולרגע לא היה לי ספק שהוא אכן חלק מאותה סדרה, בעריכתה הראשית של אורנית כהן-ברק (העורכת הספציפית של הספר הזה היא יערה שחורי), וכבר ניתן לתת בה סימנים סגנוניים: מוקפדת, ללא שומן מיותר, חושפת מופע יחיד של האנושי הנמצא בקצה, כמו קפסולה חריפה של חיים חד-פעמיים. זו עובדה ראויה לציון בעולם ספרותי המעלה על נס את האפשרויות המסחריות הסהרוריות על פני הצטברות איטית של משמעות ואמירה ספרותית, של הליכה בדרך מסוימת, של התעקשות על ספרות כאקט רוחבי ועמוק.
כמו 'במחילה מכבודה של אשת המערות' מאת אופיר טושה גופלה, גם 'סיום מדומה' הוא נובלה (אולי רומן קצר) מודרניסטית של קיום בודד בעולם מנוכר. הגיבורה, אייר, אישה בת 31, חוזרת לתל-אביב מאוסלו לאחר התפרקות נישואיה ומנסה לשקם את חייה המפוררים וחסרי הכיוון. היא נעה בעיר כמו חיה אבודה, ממקום למקום, תוהה על פשר החיים, על תעסוקה, על עברה מלא הפוטנציאל לעומת ההווה הריק, על מערכות היחסים שלה, על היצרים המיניים הפועמים בה ועל, בהיעדר מילה אחרת, התקופה שבה היא חיה. מעבר לעצמה, היא גם מתמודדת עם ההזדקנות המואצת של שני הוריה החולים שנמצאים, כך אנחנו מבינים, במדרון התלול האחרון לקראת המוות.
זה ספר שכולו סגנון. המשפטים בנויים לתלפיות, הנימה והטון מנוכרים בהתאמה מלאה לנפשה ולמצבה הרגשי של הדמות. מדובר במונולוג פנימי, בגוף ראשון, המורכב כולו ממבט כפול, פנימה והחוצה, ומתגובה אל ההתרחשויות הפוקדות את הגיבורה. במידה מסוימת אייר היא "האיש בלא תכונות", כפי שניסח רוברט מוסיל — היא נעה ונדה, נטרפת באוקיינוס הכאוטי של אוטוסטרדת המידע כמו ספינה שאיבדה את רב-החובל שלה ואין לה שום אפשרות להגיע לחוף מבטחים. ככל שהספר מתקדם היא הולכת ומתערערת עד שפעולותיה מפסיקות לציית להיגיון מוכר כלשהו. במילים אחרות, אייר של מורג, היא "רוח התקופה". היא גילום של חוסר היכולת לזהות אמת, להיאחז בעוגנים מוכרים ומסורתיים, היא התגשמות הפירוק החברתי והתרבותי בעולם בכלל, ובישראל בפרט. לא פלא, אם כך, שעולמה התוכני והתרבותי מרוכז בסרטוני הדרכה והעצמה שהיא רואה בכפייתיות בכל רגע, בבית או תוך כדי הליכה ברחוב. כראוי, נדמה שאין עיקרון מארגן לצריכת התוכן שלה, אלה יכולים להיות סרטונים של ניקוי פצעי אקנה המעניקים לה עונג פרוורטי, או סרטוני הדרכה של בישול, של הכנת דברים, של "איך לחיות" חיים נכונים. כל אלה נמסרים לקורא כבדרך אגב, ללא תנודות רגשיות, ללא דרמה, לעיתים בסתירות מוחלטות בתוך המשפטים עצמם: "השתלשלות חייו נראתה לי כמעט בלתי אפשרית, אך גם כזו שגלום בה היגיון פנימי עמוק משל עצמה, וכמעט הכרחי".
בתוך שטף המונולוג מופיעים לעיתים קטעים שבהם הגוף הראשון היחיד הופך לגוף ראשון רבים, ל"אנחנו", ואז המבט מתעלה והופך להיות מטא-ספרותי: "איש לא הביט עוד בדבר אחד בלבד ברגע נתון, וכל רגע מת גויס להתייעלות או ללמידת כישורים שיבטיחו את פרנסותינו, הרעועות ממילא, ולשכלול הידע שיותר מאי פעם הוצג כנשק". על אף יופיים של קטעים אלה, לטעמי הם מהרגעים הפחות-טובים בספר וחושפים את הבעיה בטקסט כל כך מוקפד — המנגנון הספרותי מתגלה ומנכיח את עצמו כל הזמן. כל הפעולות, המחשבות, האסוציאציות של הגיבורה כפופים אל הסגנון, אל המעשה הספרותי המשוכלל שהסופרת בוראת.
במהלך הקריאה נזכרתי בפרק מסדרת 'האלבומים' של יואב קוטנר, על האלבום הראשון של להקת 'זקני צפת'. המתופף, רע מוכיח, סיפר כיצד הגיע ללהקה כ"טאלנט" מוכח ומקצועי ואיך הגיטריסט ומנהיג הלהקה, יוני בן טובים, ביקש ממנו לא לנגן כל כך מדויק. "זה לא מספיק דפוק", הוא אמר לו בחזרות. הספר 'סיום מדומה' הוא בדיוק היהלום המבריק מדי, כך לטעמי, שמונע את הרגע הנשגב שבו "הספרות" נשמטת מן הטקסט ומותירה את הקורא בחלל חדש, חסר מודעות וחסר גבולות.
ולבסוף, ראוי לציין את השימוש ההולם לטעמי של נועה סוזנה מורג בעיר תל-אביב, לא כמרחב מיתולוגי, לא כמעורר נוסטלגיה אל עברה המפואר, ולא כאלטרנטיבה ליברלית, אלא פשוט כמרחב נייטרלי, לא מובחן בהכרח, שבו האדם, האינדיבידואל, יכול ללכת לאיבוד, להשתגע, למצוא את עצמו, מבלי שלאף אחד יהיה אכפת, מבלי שהכבדות של המקום תפריע ותשפיע. •
זה ספר שכולו סגנון. המשפטים בנויים לתלפיות, הנימה והטון מנוכרים בהתאמה מלאה לנפשה ולמצבה הרגשי של הדמות
