וזו הייתה התמונה: ברני סנדרס, יהודי יליד ברוקלין בן 85, סנאטור ממדינת ורמונט העשירה מאוד והקטנה מאוד, 650 אלף תושבים בלבד, עמד בצהרי יום חמישי שעבר בכיכר העיר החשופה לקור חודר, לבוש מעיל רוח מרופט ומנופח ו״השביע על ספר קוראן״ את הצעיר המוסלמי זוהראן ממדאני בן ה-34 שנבחר לראש עיריית ניו-יורק.
את דברי החנופה שלו לממדאני, מול קהל תומכים מצומצם של כ-20 אלף, רבים מהם דמויות בולטות מהאליטה השמאלית של אמריקה, קישט סנדרס בהטפות סוציאליסטיות עליהן הוא חוזר ללא לאות כבר לפחות ארבעים שנה. שומעיו הריעו לו בנימוס חסר להט, ממתינים בקוצר רוח לסיום. בכך המשיך הסנאטור סנדרס את המסורת המבישה - בלשון המעטה קיצונית - של הקומוניסטים היהודים בארה״ב שהעניקו תמיכה עיוורת למשטר הסובייטי מתחילת הדיקטטורה הסטאליניסטית הרצחנית ועד קריסתו ב-1989. תמיד כדאי להקשיב לאזהרות מהיסטוריה.
ממדאני האיש, ״סוציאליסט דמוקרטי״ לפי הגדרתו העצמית, החייב את בחירתו לאין-אונות של המפלגה הדמוקרטית ולעמדותיו האנטי-ציוניות שבזכותן גרף קולות בקרב קהילייה יהודית חרדית אנטי-ציונית, נשא אף הוא נאום חלול, טבול באמירות דמגוגיות כמו ״ניו-יורק שייכת עכשיו לכל תושביה״. הוא הרבה להשתמש בביטויים המדמים את נאומיהם וכתביהם של אבות הדמוקרטיה האמריקאית ולרמוז שהוא אחד מהם. "ממשיך דרכם". אבל הוא לא. עובדה: הצעד הראשון שלו כראש העירייה היה לחתום על צו המבטל את כל הצווים של קודמו, מהלך בלתי-דמוקרטי בעליל. בין הצווים שבוטלו: איסור להחרים את ישראל והכרה רשמית בהגדרה הבינלאומית המקובלת של האנטישמיות. בעקבות הזעקה שהקימו ארגונים יהודיים כאלה ואחרים מסר ממדאני הצהרה לפיה יתמקד ״בהגנה על היהודים״. בכך חזרו יהודי ניו-יורק, עד לא מזמן הקיבוץ היהודי החזק והמשפיע בתפוצות, למעמד של מיעוט נרדף הזקוק להגנתו של פריץ ושליט, במקרה זה ראש עיר מוסלמי. לא באשמתו - באשמתם.
בכל הופעותיו מקפיד ממדאני שלא להזכיר את ראש עיריית ניו-יורק בשנים 1934 עד 1945, הרפורמטור האגדתי וסוחף ההמונים פיורלו לה גוארדיה, אולי בשל היות לה גוארדיה גם ציוני נלהב, ולא טורח לשלוח ברכת תמיכה לתושבי טהרן המעיזים להפגין נגד משטר הרודנות האיסלאמיסטי ומשלמים בחייהם. כאן מסתיימת הדמוקרטיה הסוציאליסטית שלו.
שלוש בשורות כלכליות-חברתיות מביא עימו ממדאני למשרתו: נסיעה חינם באוטובוסים עירוניים (מ-6,000 אוטובוסים ציבוריים המשרתים את העיר רק כ-100 חשמליים), שנועדה בעיקר להקל על העומס ברכבת התחתית המקרטעת; הקפאת שכר דירה על דירות שבהן שכר הדירה ממילא מפוקח על ידי רשויות העירייה ונמוך מאוד בהשוואה לשוק החופשי, רובן בשכירות-משנה רב-שנתית ורב-שכבתית כאוטית; ומימוש הדרגתי של תוכנית לפעוטונים ולגני ילדים ציבוריים חינם מגיל חצי שנה עד שנתיים לכלל ילדי ניו-יורק. חינוך חינם מגיל שלוש ומעלה כבר קיים בה.
שלוש הבשורות הללו של ממדאני לא יצמצמו את אי-השוויון בעירו משום היותן אוניברסאליות ולא ממוקדות בשכבות החלשות הזקוקות לכל דולר של עזרה אפשרית. הן ניתנות למצרך ולא לנצרך, הן לא יעודדו יצירת מקומות תעסוקה חדשים בשכר הוגן ולא יאיצו התחדשות עירונית שניו-יורק כה משוועת לה. הן לא מגיעות מאסכולה של סוציאליזם אלא של פופוליזם שמטרותיו ״להיטיב עם העם״, כפי שהסביר מנהיג הליכוד וראש הממשלה מנחם בגין את מדיניותו הכלכלית ב-1977. תוצאותיה ההרסניות ידועות.
זוהרן ממדאני פוליטיקאי שאפתני, מוכשר כשד ופרגמטי. יש להניח שילמד מטעויותיו. אבל את מחירן ישלמו תושבי ניו-יורק, עיר שכבר מתרוקנת מצעירים וממשכילים.
