* הביסטי בויז – So What’cha Want. בתחילת דרכי כילד היפ-הופ לא הבנתי את המשמעות של הקשבה לאלבום שלם. הייתי בדרך כלל נתקע על שני השירים הראשונים בכל אלבום וחורש אותם בלופ. לא אשכח את היום שבו איפי (אח גדול של חבר) גילה שאפשר לקפוץ לשיר מספר 7 באלבום. בשנייה שהוא לחץ פליי, הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים: לא רק לשמוע אלבומים עד הסוף, אלא גם לייצר כאלה בעצמי.
• היהודים – "גניבה". שיר שזורק אותי לימים שבהם היינו מחכים ליהודים מחוץ לדיסקו אשדות יעקב כדי שיחתמו לנו. האנרגיה בשיר הזה בפרט, ושל היהודים בכלל, היא של פורקן. הם נגעו בנושאים שכל נער מתבגר חווה בצורה הכי אותנטית. דווקא היום, כשהמודעוּת לבעיות נפשיות ולדיכאון היא גדולה יותר, נהיה פחות מגניב להיות אאוטסיידר ושונה. אני הולך להחזיר את זה לאופנה.
• שב"ק ס' – "אל תגידו לי". השיר הזה הוא ה-DNA שלי כיוצר: לא להתפשר על מה שבא לך להגיד, לא לפחד ללכת עם האמת שלך גם אם הסביבה הולכת לכיוון אחר, ופשוט לא לדפוק חשבון. לא סתם לקחתי שורה מהשיר הזה לשיר שלי "באסים בבגאז'": "אם תגיד לי להנמיך, אני מגביר".
• לימפ ביזקיט – Nookie. השיר שמזקק את שתי האהבות הגדולות שלי במוזיקה – היפ-הופ ורוק כבד – ואין חבר'ה שמשלבים ביניהן יותר טוב מלימפ ביזקיט. אין צורך לנתח את הטקסט, אין צורך להבין את מקורות הז'אנר: רק לשים פליי ולקבל בעיטה לפרצוף.
• Hit 'Em Up – 2Pac. בעיניי זה שיר ההיפ-הופ הכי טוב שנכתב, בוצע והוקלט אי פעם. תרבות ההיפ-הופ ידועה כתחרותית, ולרוב משייכים את השיר הזה לבאטל, אבל הוא לא באטל: היא שיר אישי על בגידה. 2Pac שופך את הכעס מהקרביים שלו ולוקח את זה לקצה של הקצה. בשבילי זה הרבה מעבר לאמנות: זה שיר שנותן לי כוח להתמודד עם כל מכשול בחיים.
• ב-22.1 יחגוג פלד שנה לצאת אלבומו "כאב ודמעות" במופע מיוחד בהאנגר 11 בתל-אביב, שבו יתארחו אורית שחף ותום פטרובר (היהודים) ושאזאמאט
