בשלהי כל פרק של הסדרה המצוירת האגדית "סדריק", היה הילד הבלונדיני סדריק דופון מסכם את העולם במשפט אחד, תמים ומוחלט: “החיים ממש אחלה כשאתה בן שמונה”. השנים עברו, התמימות נעלמה, אבל מתברר שהחיים ממש יפים גם כשאתה באמצע שנות ה-20 שלך ומשתתף בתוכנית “אהבה חדשה”. עולם שבו הכל קליל, מואר ומחויך: צעירים עם חיים שנראים מושלמים, נראים מעולה, גרים – כמובן – בתל-אביב או לפחות “בתהליך מעבר”. אין מלחמה, אין חרדות, אין יוקר מחיה, ואפשר לשכור דירה בעיר בפחות מ-2,000 שקל. רק הרגעים שבהם מישהו בן 24 מסביר ברצינות גמורה שהוא כבר "בשל לילדים" כי "סיים את שלב המשחקים בגיל 21-22", מחזירים אותך למציאות הישראלית.
“אהבה חדשה" היא תוכנית שהלכה והשתפרה עם השנים. היא התחילה כחיקוי מעט מביך של “חתונה ממבט ראשון”, כולל פאנל מומחים וניסיון לייצר עומק רגשי בכוח, אבל לאט-לאט ויתרה על היומרה והתמסרה למה שהיא באמת: טראש טלוויזיוני. כאן לא באמת מחפשים אהבה לכל החיים – כאן מחפשים חשיפה, זמן מסך, ועוד כמה אלפי עוקבים. וצריך להודות באמת, בלי להתבייש: זה היה פרק פתיחה מעולה. חד, קצבי, מצחיק, ובעיקר כזה שאי-אפשר להוריד ממנו את העיניים.
יש לנו טלוויזיה טובה, ויש לנו גם ריאליטי-טראש טהור, כזה שלא יורד נמוך מדי אבל גם לא מנסה להיות חכם מדי. "אהבה חדשה" מצאה את הנוסחה הנכונה: היא יותר “האח הגדול” ופחות תוכנית שידוכים (בשביל זה יש את "ווארט"). פחות אנשים שמאמינים באמת שוועדת מומחים טלוויזיונית תמצא להם את האחד, ויותר מתמודדים שמשוכנעים – כמו לא מעט ישראלים בגילם – שהם מתת האל לאנושות. הדבר הכי חשוב בריאליטי הוא חוסר מודעות, ובזה "אהבה חדשה" מצטיינת. היא חצופה יותר מ“חתונמי”, ובוודאות גם מצחיקה יותר, כנראה גם בלי להתכוון. היא תתפוצץ בטיקטוק, כמות הממים שאפשר להכין ממנה היא אינסופית.
מגיע לנו ריאליטי כזה מדי פעם, במיוחד אחרי עונה כבדה יחסית של “חתונה ממבט ראשון”. “אהבה חדשה” באה ואומרת: הכל בסדר, תירגעו. השנה בחוץ היא 2019. זה מפתה להאמין לה – לפחות לשעה של טלוויזיה. במיוחד כשזה כל כך כיף. אנשים שנכנסים לסרט ומתחילים להזיע כי אמרו להם להחליט תוך 24 שעות ולא תוך 72 שעות אם הדייט מהטינדר נשאר עוד יום - צריך עוד הרבה מהתוכן הזה בפריים-טיים. למעשה יש ימים שצריך שיהיה רק "אהבה חדשה", כדי שנזכור את הדבר הזה שנקרא "החיים עצמם".
בקטנה
ריקי ג'רווייס חזר לספיישל החדש שלו בנטפליקס אדם עשיר יותר, ממורמר יותר ובוודאי מצחיק יותר מדייב שאפל. בניגוד לשאפל, הבריטי באמת בועט בפוליטיקלי קורקט או לפחות מנסה לאתגר אותו. אין לו בעיה לצחוק על הכל (כולל על נכים), בתנאי שזה מצדיק את הבדיחה. ואין מה להגיד - מדובר בגאון שהתעופה העצמית שלו מוצדקת. תרבות הביטול לא תצליח לנצח אותו.
