הרבה לפני שדונלד טראמפ חשב כיצד להדיח את שליט ונצואלה ניקולס מדורו ולהשתלט על מאגרי הנפט העצומים של המדינה, היה זה דן אלמגור שפינטז על הארץ הרחוקה שבאמריקה הדרומית. ב-1959 הוא התבקש לכתוב שיר למחזמר "אף מילה למורגנשטיין" שיצר אפרים קישון עבור להקת בצל ירוק ושעסק בקבוצת סטודנטים בחוג לגיאוגרפיה של פרופ' שולטהייס. מלאכת ההלחנה הופקדה בידי ענק נוסף – משה וילנסקי.
עם קרדיטים מכובדים כאלה ברשימת היוצרים ושורת כוכבים על הבמה – חיים וגליה טופול, אורי זהר, שמעון ישראלי, אברהם מור, נחמה הנדל ועוד – היה קשה ליפול. ההצגה הפכה ללהיט, וכך גם התקליט שיצא בעקבותיה.
אלמגור סיפר בעבר שהוא נעזר באנציקלופדיה כדי לכתוב את "ונצואלה", וחיפש מילים אקזוטיות שגם ידמו את הארץ הרחוקה וגם יתאימו לצלילים שכתב וילנסקי. איכשהו, למעטים הפריע שהשיר כלל טעויות עובדתיות בגיאוגרפיה: למשל, שנהר האורינוקו לא נשפך לאמזונס, ושאת אלדורדו, עיר הזהב האגדית שלא נמצאה, חיפשו גם במדינות השכנות לוונצואלה. מה גם שנחש האנקונדה לא ממית את טרפו בהכשה, אלא דווקא בחנק.
לאלמגור היה מניע נוסף בבחירה במדינה שנמצאת עכשיו בידי טראמפ – רצונו למצוא חן בעיני סטודנטית בשם אלה, ששמה התחרז עם שם המדינה. המטרה הושגה, והשניים הפכו לזוג ונישאו.
בטעויות האלה בגיאוגרפיה ובזואולוגיה עוד ניתן למצוא חן מסוים, אבל שורות כמו "כי שם בנות בצבע שוקו/ ותלבושתן – קליפות בננה" ובהמשך "ושם אינדיאנים עם כרבולת/ מקרקפים רק מס גולגולת", קצת פחות מחליקות היום בגרון.
ועדיין, "ונצואלה" שרד וזכה למספר קאברים לאורך השנים, בין היתר של שוקולד מנטה מסטיק, ולפחות עבור בני דורי – ובטח שעבור הדור של הוריי – כשמישהו חושב על ונצואלה, הוא חושב פחות על המדינה שבה שלטו רודנים כקרלוס אנדרס פרס והוגו צ'אווס, ויותר על הפנטזיה מהשיר של אלמגור ו-וילנסקי, כך שאין פלא שהלהיט העתיק חזר לפלייליסטים בימים האחרונים.
ובדומה לגיבורי השיר, גם לנו יש לפעמים חלומות לבקר בארצות רחוקות, ובסוף אנחנו נאלצים להסתפק בפתח-תקווה. פחות אקזוטי, אבל הרבה יותר בטוח.
